01
כשהשתחררתי מהצבא לפני 28 שנים הדרכתי כמה שנים בני נוער צעירים בראש צורים. לפני כשבוע התקשר אלי אחד החניכים שלי מאותה התקופה. להערכתי השנה הוא יהיה בן 40.
כך אמר לי החניך: "רציתי להגיד לך תודה. רק בתקופה האחרונה הרגשתי כמה היית משמעותי בשבילי בתקופת הנעורים וכמה היו משמעותיים כל הדברים שעשית עבורנו, ובמיוחד אני רוצה לגעת בזיכרון אחד שהיה מאוד משמעותי בשבילי. אני זוכר שהיית לוקח אותנו מראש צורים שבגוש עציון לאבא שלך שגר בקרית שמואל שליד חיפה לאפיית מצות".
התרגשתי מאוד משיחת הטלפון הזאת ובמיוחד שהיא הגיעה מהבחור הזה שהיה בדרך כלל מאוד ציני. השיחה הזאת הזכירה לי את אפיית המצות המיוחדת בבית אבא וכמה הייתה משמעותית מכל כיוון שאני מסתכל עליה.
02
אני זוכר שהיינו נוסעים עם אבא הרבה לפני פסח לירושלים למאה שערים להביא את הקמח המיוחד לאפיית המצות, ובעל המאפיה היה אומר לי בשקט ״תדע לך שאבא שלך מגיע הראשון לקחת קמח, תסתכל את ההתרגשות שלו בעיניים כשהוא לוקח את הקמח״.
ואז אבא מגיע הביתה ומכין שלטים ותולה בכל האזור על אפיית המצות. היינו עושים במקום מעל 1,000 מצות שהיו מחולקות בחינם. איך אבא היה מתרגש כל פעם מחדש כשהייתי מביא לו מים מהמעיין בגוש עציון בשביל המצות.
כל אפיית מצות הייתה מתחילה בזה שאבא היה מתיישב מול קערה גדולה שהיה בה קילו קמח, ואחד הנכדים היה ממונה על שפיכת המים לתוך הקמח ותוך כדי לישת הבצק אבא היה אומר כל הזמן "לשם מצת מצווה, לשם מצת מצווה". ואז, כשהבצק היה מוכן הוא היה מחלק אותו עם סכין לכל האנשים והנשים שבאו להכין מצות.
היה מישהו שכל הזמן הקריא זמנים על מנת שלא יעברו 18 דקות מזמן שפיכת המים ועד הכנסת המצות לתנור הגדול שהוא בנה במיוחד לאפייה. גם בדוד זלמן, אח של אבא, נזכרתי. הוא היה אחראי על הוצאת המצות מהתנור.
הדבר הכי מיוחד באפיית המצות של אבא היה האווירה השמחה והטובה. היו בה ילדים ומבוגרים נשים וגברים, חילונים, דתיים וחרדים.
03
אסיים בסיפור מרגש על אפיית המצות בבית אבא.
ההלוויה של אבא יצאה מבית הכנסת הגדול שבקרית שמואל ליד חיפה. תוך כדי נשיאת ההספדים, כשאנו, עשרת ילדיו עומדים במקום ביחד עם אימי ושאר בני המשפחה ומאות רבות של אנשים, ניגשה אלי אישה ושאלה: "סלח לי, אתה קשור לאירוע הזה?".
השבתי לה שמדובר בהלוויה של אבא שלי ושאני הבן הקטן שלו. האישה סיפרה: "אבא שלך היה איש מאוד טוב, איך קוראים לזה אצלכם? צדיק". שאלתי אותה כמובן מאיפה הכירה את אבי, וכך היא סיפרה לי את הסיפור המופלא הבא:
"לפני 13 שנים החלטתי שאני עוזבת את ביתי בירושלים כי אני שונאת דוסים ואני שונאת את כל מה שקשור ליהדות. החלטתי לעבור לקריית-ים שהיא ברובה חילונית. הבית אותו קניתי נמצא ממש מול ההורים שלך מעבר לכביש הראשי בקומה השלישית.
ביום הראשון להגעתי אני יורדת בערב לטיול להכיר את הסביבה, ואני רואה מעבר לכביש אור גדול ותכונה רבה של אנשים. לא יודעת מה משך אותי אבל התקרבתי לאותו כיוון ופתאום יוצא אלי אבא שלך עם הזקן הגדול וצועק לי 'גברת בואי לפה', ומזמין אותי להיכנס לחצר הגדולה והמקורה. בתוך החצר אני רואה עשרות רבות של אנשים, נשים וילדים שעסוקים בהכנת מצות לחג הפסח, וכולם עובדים כמו במכונה משומנת, כל אחד יודע את תפקידו.
״אביך פונה אלי ושואל אותי האם הכנתי פעם מצות לפסח. לפני שאני מספיקה לענות הוא אומר לי לשטוף ידיים בצורה יסודית ונותן לי מערוך ומקום בשולחן הכנת המצות. לא היה נעים לי להגיד לאבא שלך, שלא רק שלא אפיתי מצות מימי אלא אני גם באופן עקרוני לא אוכלת מצות בפסח. לאחר שהכנתי כמה מצות הצלחתי להתחמק וחזרתי לדירתי, עדיין המומה לחלוטין ממה שעבר עלי.
״בשעה אחת עשרה בלילה אני שומעת דפיקות בדלת. אני מתלבטת מה לעשות, ומה רוצים ממני בשעה כזאת. אף אחד לא מכיר אותי בסביבה. אני מסתכלת דרך עינית הדלת ורואה את אביך. אני מיד פותחת את הדלת ואבא שלך ניצב בפתח עם קרטון בידיו: 'גברת שכחת לקחת את המצות שהכנת'. אני מודה לו, לוקחת את המצות ונפרדת ממנו לשלום. מאז במשך 12 שנה קיבלתי מצות לפסח מאבא שלך ואפילו אכלתי אותן בשמחה.
״בשנה הזאת הגיע חג הפסח ואבא שלך לא הגיע עם המצות, הבנתי שמשהו קרה לו. יצאתי מהבית ועשיתי סיבוב ליד ביתו של אביך. ראיתי את אחד האחים שלך מטפל בו ומסדר לו את הצינורית שממנה הוא אוכל. הבנתי שיותר לא אקבל עוד מצות".
האישה אמרה לי "שלא תדעו עוד צער", הסתובבה, והלכה לדרכה.
