יציאת מצרים החלה בי' בניסן, היום בו לקחו ישראל את השה כדי לזבוח אותו בארבעה עשר יום לחדש.
האם הדבר מעיד על כך שהם האמינו שיוצאים ממצרים? ככל הנראה לא. תעיד על כך העובדה שהם לא הכינו להם צדה. הם גורשו ממצרים. בכח. כמו שהם. לא היה להם אפילו זמן ללבוש בגדים מתאימים למסע במדבר, הם גורשו כמו שהם, עם בגדי החג שהם שאלו מהמצרים לצורך החג מתוך אמונה שמחר הם יחזירו. על שכמם הם נשאו בצק שלא הספיק אפילו להחמיץ, שהוכן בחפזון ונארז בחפזון בתוך שמלות. (איך הוא לא תפח להם על השכם?).
חלק גדול מהם התחיל כבר באותו רגע להתלונן על כך שיצאו ממצרים.
לקיחת הצאן היתה כניעה. הלא משה אמר שיעשו את החג בהר סיני, והנה עושים אותו במצרים. פרעה הציע שיעשו את החג במצרים ומשה סרב, בטענה "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?". והנה, משה נכנע ועושים את הפסח במצרים.
לזבוח את אלהיהם לעיניהם
אבל זו אינה אלא דרך אחת להסתכל על התמונה. מה שקרה שם, זה שישראל זבחו את אלהי מצרים לעיניהם. זבחו, ואכלו אותם צלויים, כל המצרים ראו והריחו. את הדם הם מרחו על פתח הבית מבחוץ.
היציאה ממצרים בפעל יכולה להתקיים אחרי שישראל יזבחו את אלהי מצרים לעיניהם.
ודאי היו שם אנשים שאמרו: "למה להתגרות במצרים? למה בפומבי? למה שלא נעשה את זה בסתר? למה סתם להסלים? למה לא נלמד להכיל את המצרים?"
היציאה לחרות מתחילה ביכולת שלנו לזבוח את אלהי מצרים לעיניהם. לא להשאר עבדים. לא למצרים, לא למוסכמות הבינלאומיות, ולא לתקופה שבמקרה נולדנו בה.
להתעלות מעל כל אלה ולראות את הדברים במבט של נצח.
אפליה
חג הפסח הוא חג האפליה. הפסיחה היא ההפליה. ה' הפלה את בני ישראל. למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הנס הזה יכול לבוא רק אם ישראל יבדילו את עצמם מהמצרים, ויזבחו את אלהי מצרים לעיניהם.
הפסח והמילה מבדילים את ישראל מן הגויים. המילה מבדילה את האיש הישראלי, הפסח מבדיל את הבית הישראלי. דמו ניתן על המזוזות והמשקוף. המלה בית חוזרת פעמים רבות בסיפור יציאת מצרים.
בתורה בית הוא לא רק בניין. בית הוא משפחה, שבט, שושלת שקיימת לנצח. זה הזמן שבו הישראלי הנצחי מבדיל את עצמו מהתרבות בדור שהוא במקרה חי בו, ומתחבר לנצח הישראלי של כל הדורות, יושב בביתו ומצוה את ביתו אחריו לדורות, ומעביר את סיפור יציאת מצרים מדור לדור לנצח.
נקודת מבט של בן חורין
תמיד יהיה האנשים שאפילו כשיראו בעיניהם את יציאת מצרים ואת הים נקרע, הם יבכו, יתלוננו, יסבירו למה זה רע וירצו לשוב לעבדותם. בד"כ אלה אנשים שממילא לא ממש מרוצים מהתורה ומכל מה שקשור בה, ומצד שני – משועבדים בכל נימי נפשם לתרבות של השנה שהם חיים בה. כשכל ישראל עובר את הים ביד רמה, האנשים האלה יתלוננו למה יש אבנים על הקרקעית. ויגידו שצריך להתחשב בגויים ובמצב.
ויש אנשים שיכולים לזבוח את אלהי מצרים לעיניהם ולראות את הנצח.
לא להחמיץ
למה היינו צריכים לצאת ממצרים ככה? בבעיטה מאחור מאת פרעה? בגירוש?
כל יהודי רוצה לצאת מהגלות. ברור שהוא רוצה. הלא כבר אלפי שנים הוא אומר פעמיים בכל שנה "לשנה הבאה בירושלים".
… והוא יודע היטב שגם בשנה הבאה הוא יגיד את זה.
כך היה גם במצרים.
האר"י הקדוש יצא מדי שבוע עם תלמידיו לקבל את השבת בהר הסמוך לצפת. פעם אחת, בשעת קבלת שבת, הוא אמר להם "כעת שעת רצון, נעלה לירושלים ונבנה את המקדש". התלמידים השיבו לו: "מצויין, רק אעבור להודיע לאשתי", והוא ענה להם: "החמצתם את השעה".
כל שעה היא שעת רצון, אם יודעים לנצל אותה. אבל אם אומרים "ברור שאני רוצה לצאת לחרות, בוא נפתח יומן ונקבע זמן מתאים" – לא יוצאים לחרות.
השאלה שכל יהודי צריך לשאול את עצמו עכשו היא "נגיד שעכשו, אחרי שבישלת את כל ליל הסדר, הכנת הגדות ומקום לכל האורחים, מודיעים שיש אישור להקריב את הפסח בירושלים. האם אתה מסוגל עכשו, ברגע זה, להעמיס את הכל על האוטו, להעמיס שק"שים ואוהלים לכל המשפחה, ולנסוע לירושלים?". השאלה הזאת היא ההבחנה בין מי שראוי לגאולה לבין מי שצריך בעיטה חזקה מפרעה.
גם מבחינה מדינית כעת שעת רצון גדולה. האם נדע לנצל אותה? ■
