פעם אחת בזמן הסעודה השלישית של שבת ישבו החסידים לפני רבי זאב וולף מז'בריז' בדממה ובחרדת קודש. רבי זאב היה שקוע במחשבותיו הקדושות, והם ישבו בשתיקה כדי שלא להסיח את דעתו.
באותה השעה בא אדם אחד וישב לו בין המסובים. השמש שקעה זה כבר, ובחשכה הגוברת ישבו החסידים והמתינו בשתיקה. אז נטל אותו אדם צנוֹן אחד שהיה מונח לפניו על השולחן והחל לחתוך את הצנון ולאכול את החתיכות, והכול בקול וברעש.
גערו בו החסידים בלחישה לבל יפריעו לרבם: "רעבתן שכמוך, מדוע אתה מרעיש ומבלבל את רבנו הקדוש?"
שמע רבי זאב את הדברים שאמרו החסידים והרגיש שהתבייש אותו אדם. אמר הרבי: "רצוני לאכול צנון, הביאו לי ואוכל". שמח האיש והתעודד, ומייד עמד ונתן לרבי את הצנון שבידו.
בפרשתנו אנו קוראים את עשרת הדיברות, וכדרכנו בכל שנה להרחיב בעניין אחד הדיברות נעסוק הפעם ב'לא תרצח' מהיבט מיוחד. נאמר בגמרא: "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח ע"ב). והסביר על כך רב נחמן שאכן רואים זאת על פני המתבייש, כי "אזיל סומקא ואתי חוורא", דהיינו שאדמימות פניו של המתבייש מסתלקת, והוא מחוויר, ויש בכך מעין רציחה.
חז"ל התבטאו בחומרה ובחריפות רבה נגד מי שמבייש את חברו, כגון מה שאמרו במשנה "אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא" (אבות ג, יא).
עקב חומרת הדבר והשוואתו לשפיכות דמים יש שדנו אם אדם מחויב 'להיהרג ולא לעבור' על כך, בדומה לאיסור שפיכות דמים. הוכחה לכך שאכן יש למסור את הנפש ולא לעבור על איסור זה אפשר לראות במאמר רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (סוטה י ע"ב), הנלמד מתמר אשת יהודה שלא רצתה לביישו והעדיפה להישרף אילו לא היה מודה.
יש שפסקו שאכן יש למסור את הנפש על כך (עיינו תוספות סוטה שם, וכן פסק בשו"ת בנין ציון [סי' קעב] לאחר שהביא את דברי רבנו יונה בשערי תשובה [ג, קלט] הכותב כי הלבנת פנים היא "אבק רציחה", ועל כן יש למסור נפשו כדי שלא להלבין פנים, כדין ייהרג ואל יעבור שבאיסור רציחה).
מנגד כתב המאירי: "דרך צחוּת אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש" (ברכות מג ע"ב). דהיינו, מאמר חז"ל הנ"ל אינו מחייב למסור את הנפש על מנת שלא להלבין פני חברו אלא הוא חיוב מוסרי שנאמר בלשון מופלגת כדי להדגיש את חומר עוון הלבנת פני חברו, ואולם בוודאי שאין חיוב למסור הנפש על כך.
הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה ח"א, סי' ז) מוסיף דברים חשובים בנושא. הוא כותב שאין להתיר להרוג את הרודף אחר חברו להלבין את פניו, כמו שמותר להרוג את הרודף אחר חברו להורגו, ודן מדוע לא יהא מותר לחלל שבת כדי למנוע הלבנת פנים. לאחר שדן בכך בהרחבה הוא מסיק שאין להתיר איסור למניעת הלבנת פנים, "ורק משום פקוח נפש ממש אמרה תורה שמותר לחלל שבת ולהרוג את הרודף אפילו בשבת" (ועיינו באריכות במסקנת דבריו באשר להיתר איסור דאורייתא בשב ואל תעשה ואיסור דרבנן בקום ועשה על פי הכלל "גדול כבוד הבריות" וכו').
