“לכול זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים”, אמר קהלת. עתה הגיע המועד להתכנסות של גדולי ישראל, הרבנים ורועי העדה, כדי לדון על נושא שהוא ליבת חיינו בארץ ישראל: השמירה על שלומם ועל חייהם של ישראל. קטונתי מלהציע לרבני ישראל ומלבקש מהם על מה יש להתכנס ולדון, אך עת לעשות לה’, וגם הקטן והדל יאמר גיבור אני.
תמיד ידענו שאפילו על ספק ספקא של פיקוח נפש מחללים שבת. מרן הרב קוק בבואו להסביר מדוע נכנס לעובי הקורה בפולמוס השמיטה בהיתר מכירת הקרקעות, כותב: “האם יש בנו כח לשער את גודל הערך של נפש אחת בישראל, והאם לא כדאי להכנס גם בפרצה היותר דחוקה, במקום שיש חשש סכנת נפשות כל כך קרוב” (כוונתו לומר שאם לא יתירו לעבוד בשביעית, כמה נפשות מישראל עלולות למות ברעב, חס ושלום, כמו שקרה בשמיטה קודמת).
הרמב”ם בלשונו הזהב, בבואו להסביר מדוע דוחים ברית מילה לתינוק שחלה עד שיבריא, כותב: “מפני שזה חולי, וצריך להיזהר בדברים אלו הרבה, ואין מלין אלא ילד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחד מישראל לעולם”.
חכמי ישראל וזקניו, עליהם לוודא שלא יישפך דם נקי בקרב עם ישראל. לצערנו, פעם אחר פעם אנחנו נפגשים בהלוויות של קדושים הי”ד שנרצחים על ידי מחבלים ארורים ימ”ש. מי זוכר את שמות הנרצחים מיום כיפור שעבר עד היום הזה?
עד היום לא יצא צבא ישראל להילחם מלחמת חורמה עד רדתה, עד השמדת האויב אשר בתוכנו. ב”ה יש כוח ביד צבא ישראל למגר את הטרור ולעקור אותו מן השורש. מי יזעק את הזעקה הזאת למען ביטחונם, שלומם, וכבודם של ישראל? רק רועי העדה האמיתיים, הם יכולים ומחויבים להרים את הדגל.
למדנו מחומש דברים כא, ז שזקני העדה יוצאים מחוץ לעיר כאשר נמצא שם חלל ואומרים: “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”, ושואלים חז”ל: “וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שאומרים שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ובלא ליווי – ורוח הקודש מבשרת להם: אימתי שתעשו כך – הדם יתכפר”. לומדים מחז”ל שהאחריות על הגנת חייהם של ישראל מוטלת בראש ובראשונה על זקני העדה.
כעת הגיעה השעה שרבני ישראל ורועי העדה יובילו את המאבק למען שלום ישראל, וכמו שנאמר במשנת סנהדרין ד, ה: “לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא!”
