דו קיום?

היא גרה בלוד וכבר חיה בממ”ד. אמא ושני ילדים קטנים עם צרכים מיוחדים. הילדים מפחדים והיא מנסה להרגיע, מספרת להם שזה לא יריות, אלו רק זיקוקים. היא מפחדת לצאת מהבית, אפילו לקניות. היא רוצה לעזוב את לוד לכמה ימים ואין לה לאן ללכת. המשפחה לא בקשר איתה, היא בודדה, היא נלחמה כדי לשקם את חייה אחרי שעזבה את בן זוגה הערבי והיום היא מיואשת. גם היא חשבה שאפשר לחיות ביחד, גם היא חיה בחלום של דו קיום, והיום אחרי שעברה שבעה מדורי גיהנום היא מצטערת ומנסה לשנות את מסלול חייה. “היום אני מבינה שהם אויבים, שונאים יהודים, אין לי אמונה בהם” היא אומרת. כואב לי על הבנות התמימות שקשרו את גורלן עם אויב אכזרי. 
מדינת ישראל כמרקחה, יהודים מותקפים, בכל הערים חלום דו הקיום נגוז, כפי שהיה בתרפ”ט. השכנים נחמדים בשירות האויב, מי שלא זורק אבנים מכוון את הפורעים היכן יש יהודים שאפשר לפגוע בהם, איפה יש רכוש יהודי או קודשי ישראל שאפשר לשרוף.  התמונות הקשות מחזירות אותנו לזמנים הקשים בגולה, של פרעות. היהודים רק חיכו למדינה, לצבא  שיגן עליהם, שהדם שלהם לא יהיה הפקר, והנה, הקמנו מדינה, יש צבא ואפילו משטרה, ויש שופטים בירושלים. ויש הכל ואין כלום. 
יהודים מותקפים ברחובות ואין להם מענה, מתקשרים למשטרה והמשטרה מתעלמת ומנוכרת ולא מגנה עליהם. כפי שהיה  בשמעון הצדיק. יהודים שלא מסוגלים לראות את אחיהם בצרה באו לעזור להגן על יהודים שהמדינה הפקירה ואז באה משטרה לא בשביל לעצור את הערבים שזורקים אבנים ושרפים בתי כנסת, אלא לעצור את היהודים כי מבחינתה היהודים אשמים. המשטרה שעסוקה בפוליטיקה ולא במניעת פשע היא מתעלמת מאלימות בחברה הערבית ומהטרור הלאומני. אי אפשר לדעת כיצד הסבב הזה יגמר, השאלה מה יהיה אחריו. האם ימשיכו לחלום על דו קיום, האם היהודים ימשיכו לפרנס את זה ששרף את הבית כנסת שלהם? את מי שרצה לפגוע בהם? אני מניחה שיש אנשים עם זיכרון קצר שיטמנו את הראש באדמה, יספרו לנו על אחווה ואחדות בין העמים. 
ואני בתקווה שמישהו יתעורר ויבין שיש לנו עסק עם אויב רצחני שרוצה להשמיד אותנו. בעזה, לוד, רמלה, חיפה וירושלים. והגיע הזמן להתעורר ולהבין את מה שכתבה התורה: “ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה”.