01
האוכל כידוע הוא מרכיב לא מבוטל בכל אירוע יהודי. בכל שבת, חג, בר מצווה, חתונה אנחנו 'פותחים שולחן'. המושג 'סעודת מצוה' הוא סטארט-אפ יהודי שתפס חזק. במבט ראשון נדמה שאכילה, על החומרנות המתלווה אליה, היא מנוגדת לכל הקדושה שאותם אירועים אמורים לבטא. אחד מהאירועים הסובבים סביב האוכל הוא ט"ו בשבט שציינו השבוע. על אף שעיקר משמעות תיארוכו של חמישה עשר בשבט כראש השנה לאילנות הינו הלכתי (משנה ראש השנה א, א), ונוגע לשאלות של תרומות ומעשרות, שמיטה וכו', הרי במהלך הדורות קיבל ט"ו בשבט צביון חגיגי: בט"ו בשבט אין אומרים תחנון (או"ח קלא, ו), לובשים בו בגדי חג (ליקוטי מהרי"ח ג, קטו ב) ונוהגים בו מנהגים שונים אשר המרכזי בהם הינו אכילת פירות אילן (מג"א קלא, ס"ק טז).
02
המפגש הראשוני בתורה עם אכילה בכלל, ואכילת פירות (ששימשו בעולם העתיק כממתק האולטימטיבי) בפרט – איננו חיובי. חטא אדם הראשון, שורש החטאים כולם, היה מלווה באכילת פרי: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם… וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל" (בראשית ג, ו). מהו, אם כן, מקומה של אכילה בכלל ומנהג אכילת פירות בט"ו בשבט בפרט?
03
על מנת לרדת לעומקם של הדברים יש להתבונן במושג אכילה: בניגוד לצרכים אחרים, אשר האדם לעיתים נזקק להם אך אינו מתאווה להם, כדוגמת הגנה מקור או הצורך בהתניידות, מתייחדת האכילה בכך שמלווה אליה תחושת תאווה. כלומר, האדם מקבל סיפוק נפשי תוך כדי אכילה, דבר המלמדנו כי שורש תאוות האכילה הינו במישור הרוחני. הגמרא בברכות (י, א וראה עין איה שם) כדוגמא, מאירה את עינינו בעובדה כי בניגוד ליונקים בעולם החי המקבלים את מזונם מאיברים תחתוניים, ללא מפגש אינטימי עם מיניקתם – סיבבה ההשגחה האלוהית כי המפגש הראשוני של התינוק האנושי עם האכילה יהיה בליווי מובנה של חום ואהבה פנים אל פנים עם אימו – עדות למימד הפנימי העומד ביסוד התהליך. האכילה אינה רק צורך גופני-טכני, יש באכילה גם מרכיב הנותן לנו רגיעה נפשית, נוחם ותחושה ביתית.
04
כאשר מנתקים את תאוות האכילה משורשה ומותירים אותה לצד הגופני לבדו, מופיע החיסרון – "בֶּטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" (משלי יג, כה), אולם כאשר נעשית האכילה בברכה ובכוונה הראויה הרי – "צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ" (שם) ו"יוסיף קרבה אל האלוה" כדברי רבי יהודה הלוי (כוזרי ג, יא). לזיקה שבין מעשה האכילה למישור הנפשי שבה ישנם ביטויים נוספים: ביום השבת, אשר בו – דווקא עקב התגדלות הצדדים הנשמתיים גדלים אף הצרכים הגופניים – אנו מצווים להרבות ב'בשר ודגים' (שבת קיח, ב); בדימויים הנבואיים הרבים מעולם האכילה להמשׂגת עונג רוחני, כדוגמת "מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהילים יט,יא); – ואף בהבנה הפסיכולוגית כיום, המבחינה בקשר הקיים בין סוגי מאכלים שונים למצבים נפשיים.
05
אם מתלוה למצוה גם סעודה, כל המצוה הופכת לדבר גדול יותר, הנעשה עם ציבור גדול בעסק גדול, וע"י כך מתווספת תחושת חגיגיות וחשיבות למצוה. נסו רגע לחשוב איזה מעמד היה לברית המילה אם היתה נעשית סתם כך בסיום התפלה בבית הכנסת? הלא היתה נחשבת כאילו סתם עשינו עוד משהו בדרך מהתפילה הביתה. הסעודה, שבה הכל נתונים ברושם שכאן היא סעודת מילה, היא שמלמדת שנעשה כאן דבר חשוב וגדול שאנחנו מאד מחשיבים אותו. וכן כל שאר הסעודות שהזכרנו. איך היתה נראית שבת בלי סעודה? חתונה בלי סעודה?
06
כל זאת מביא אותנו למנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט: בט"ו בשבט מתנוצצת הקדושה שבאכילה, טעם אכילת פרותיה של ארץ ישראל – "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ד'" (תהילים לד, ט). בייחוד בפירות – שהם תוצר תהליך היניקה מלשדו הפנימי של העץ – מופיעים ביתר שאת מזונותיה הנפשיים של ארץ ישראל, כדבריו היסודיים של הב"ח (טור או"ח רח, ח):"קדושת הארץ הנשפעת בה – מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת, גם בפרותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ… ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פרותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה". ■
