הבחירה בבכורה

"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש… ויעקב איש…"
כאשר הנערים הופכים לאנשים פתאום מתברר שלא רק שהם לא זהים במראה, זה שעיר וזה חלק, זה אדמוני וזה שחרחר, אלא שהם גם גדלו להיות שני אנשים שונים לגמרי זה מזה. החינוך שלהם היה אותו חינוך, שניהם בנים לאותם הורים, שניהם חילקו כל חייהם את אותם ערכים, וכנראה שגם לא היו מאבקים ביניהם בתקופת הילדות – שום דבר לא נרמז על כך בתורה, וכנראה שלא היה לתורתנו מה לספר על זה. אולם אין ספק שהיה מתח ביניהם על עניין הבכורה.
יעקב לא חלק על הבכורה של עשו, זו הייתה עובדה שאי אפשר היה להתעלם ממנה למרות שבינתיים בחיי היומיום לא הייתה לה שום משמעות, אבל העבודה הזו לא באה לידי ביטוי בשום צורה. רק כאשר כבר שניהם אנשים, ושניהם הופכים להיות כה שנים זה מזה, ואביהם זקן, נושא הבכורה התחיל להציק ליעקב, והוא חיפש הזדמנות לעשות משהו בנושא הזה. ואז עלה בליבו הרעיון למצוא הזדמנות שבה עשו יהיה לחוץ כלכלית או מסיבה אחרת, והוא יקנה ממנו את זכויות הבכור. לא מתאים שעשו איש השדה הוא יהיה היורש הראשי והרשמי של יצחק הצדיק.
ואז הגיעה ההזדמנות – עשו מגיע מן השדה כשהוא עייף ורעב, ויעקב קונה ממנו את הבכורה בנזיד עדשים. המחיר הזול הזה הספיק מפני שעשו לא העריך את הבכורה, אולי כי יצחק היה אז עני ולכן לא הייתה לכך משמעות כספית גדולה, ואולי מפני שעיקר הבכורה הוא עניין רוחני וזה באמת לא עניין את עשו (אם כי תמוה שאפשר לקנות בכסף שינוי של המעמד הרוחני). רק אחרי זמן כאשר התפוצץ עניין גניבת הברכות על ידי יעקב נזכר פתאום עשו לזעוק על קניית הבכורה, והוא מתייחס לכך כאל עוול שנעשה לו – 'את בכורתי לקח', למרות שזה נעשה לגמרי ברצונו ובלי שום כפייה – הוא בז לבכורה ולכן הסכים למכור אותה בשעת צורך בזיל הזול.