מסוגיית פסח שני אנחנו לומדים על הזדמנות שניה, שאסור להתייאש. הקב״ה משנה את הכללים של הקרבת קרבן פסח וקובע מועד ב׳ להקרבת קרבן פסח, בגלל מי שהיה טמא בערב פסח ושואל עכשיו ׳למה ניגרע׳, וזה לכאורה תמוה.
יש השואלים-׳למה?׳, ולהם נענה- ׳ככה. זהו רצונו של ריבון העולם’. אבל לטמאים האלו הייתה זכות מיוחדת. הם עסקו בדבר מצוה – בנשיאת ארונו של יוסף בדרכו לקבורה בארץ ישראל. בזכותם ‘ירדה’ כביכול הלכה חדשה מהשמיים, הלכה שהייתה יורדת בכל מקרה – אבל הם זכו שההלכה הזו ירדה על ידם ובזכות שאלתם. כאן התשובה לא הייתה ׳למה׳ – ׳ככה׳, אלא התשובה הייתה דין חדש של פסח שני.
הדין המיוחד הזה מזכיר את ׳ההזדמנות השנייה׳. לא תמיד זוכה כל אחד לקבל ‘הזדמנות שנייה׳. בדרך כלל בנושאים שונים ורבים יש הזדמנות אחת, הצלחת – יפה, לא הצלחת – נכשלת, לך נסה כוחך בנושא אחר ובמקום אחר. אבל יש עניינים ומקומות שיש בהם ׳הזדמנות שניה׳, שצריך תמיד להתייחס אליה כדבר כלל לא מובן מאליו. הרעיה בשיר השירים בוכה על כך שהיא פספסה את ההזדמנות, ׳קמתי אני לפתוח לדודי – ודודי חמק עבר׳, והפספוס הזה רודף אחריה בכל החלק השני של המגילה הנפלאה הזו, אולם למרות הפספוס הנורא הזה היא מצליחה לקבל הזדמנות שניה ולהתחבר שוב לדוד שמחכה לה למרות הכל. וכך גם בסוגית הסוטה, שמקבלת ‘הזדמנות שניה’ לחזור ולשקם את הקן הרעוע. אבל זה לא מובן מאליו. גם כשכלו כל הקיצים-אסור להתייאש. אולי בכל זאת קיימת הזדמנות שנייה, שאותה ממש אסור לפספס….
הדין המיוחד הזה מזכיר את ׳ההזדמנות השנייה׳. לא תמיד זוכה כל אחד לקבל ‘הזדמנות שנייה׳. בדרך כלל בנושאים שונים ורבים יש הזדמנות אחת, הצלחת – יפה, לא הצלחת – נכשלת, לך נסה כוחך בנושא אחר ובמקום אחר.
