01
את הטור הזה אני כותב בכאב וזעם.
כאב על הרצחו של יהודה דימנטמן – יהודי קדוש וחבר טוב, וזעם על הרצח שהיה יכול להימנע אילולי היו כמה אנשים וגורמים שהתעקשו לכבול את ידיהם של בחורי ישיבת חומש ואנסו אותם לקבל בהכלה ובשתיקה מעל 70 פיגועים בשלושת החודשים שקדמו לרצח.
פיגוע הירי המזעזע בו נרצח יהודה דימנטמן הי"ד בפאתי הישוב חומש, נפל עלי כרעם ביום בהיר.
גם בישיבת חומש בה למד יהודה – קיבלו את הידיעה המרה על הרצחו של יהודה בכאב וזעזוע, אך ממש לא בהפתעה מוחלטת.
בשלושת החודשים שקדמו לרצח חוו תלמידי הישיבה עשרות פיגועים מידי שבוע בירידה ובעליה מהישוב: אבנים שהושלכו מבין המבתרים, בקבוקי תבערה, מחסומי צמיגים בוערים ומטעני חבלה.
התלמידים שהתרגלו כבר לכך שצה"ל נמנע מלאבטח את הציר, כמו כל יהודי אחר התכוונו להתגונן ולהשיב מלחמה לעבר המחבלים, אך קיבלו הנחיה ואיום חד משמעי: אם תעזו להגיב בירי מציל חיים במהלך ההתקפות או אפילו לחסום את הכביש כאות מחאה, נדאג להציב כוח משטרה קבוע בחומש ולמנוע באופן מוחלט את ההתיישבות במקום.
בישיבת חומש בה נאבקו במשך למעלה מעשור וחצי על קיום הנוכחות היהודית בישוב, נאלצו לקבל עליהם בהכנעה את ההוראות ההזויות והמסוכנות מתוך רצון לא לפגוע בנסיונות ההתיישבות במקום, והבליגו שוב ושוב על הפיגועים שהמשיכו להתרחש בממוצע פעמיים ביום.
באורח פלא, מדיניות ההבלגה וההכלה לא ממש גרמה להורדת מספר הפיגועים, אלא רק נתנה רוח גבית למחבלי הכפרים בזריה, בורקא וסילת אל ח'ארתיה, שהעלו את רף ההתקפות.
כך נקלעו תלמידי הישיבה כמעט מידי יום למארבים מתוכננים ויזומים של עשרות ערבים שמקיפים את הרכב מלפנים ומאחור, מבעירים מחסומי צמיגים על הכביש תוך שהם רוגמים את הרכב באבנים ובקבוקי תבערה ומנסים לפגוע בתלמידים.
המצב הפך להיות מסוכן עד כדי כך שאברכי הישיבה שמתגוררים בישוב שבי שומרון ועולים מידי יום ללמוד בחומש, נאלצו לשנות מידי ערב את מועד ירידתם חזרה לשבי שומרון משום שהפורעים כבר היו אורבים להם בשעות הקבועות.
"המצב כבר הפך להיות סכנת חיים של ממש בכל ירידה ועליה מהישוב. בסוף מישהו כאן יירצח", התריעו שוב ושוב בישיבה בפני דרגי הצבא על המצב הבטחוני. אך אלו לא התרשמו ושבו והזהירו את התלמידים לבל יעזו להגיב לפיגועים שהפכו שגרה.
02
הסוף (שעלול לא להיות המקרה האחרון), ידוע לכולנו.
ביום חמישי בערב יצא יהודה הי"ד מחומש בדרך לביתו שבשבי שומרון.
בצומת היציאה מהישוב נפתחה לעברם אש משני כלי נשק.
מעל 20 כדורים פגעו ברכב, 2 מהם פגעו בצווארו של יהודה הי"ד.
נריה שלמה פלדמן, הנהג האמיץ, לחץ על דוושת הגז במהירות ובכך הציל את חייהם של יתר הנוסעים.
כשהגיעו לשבי שומרון יהודה כבר לא היה בין החיים.
03
רק כדי לשבר את האוזן במצב המטורף בו היו נתונים תלמידי הישיבה במשך חודשים: מיד לאחר הירי – תוך שהוא דוהר לעבר הישוב שבי שומרון כשצמיגיו מנוקבים מכדורים ומערכת הבלמים חדלה לפעול, נאלץ פלדמן לחמוק מבקבוק תבערה נוסף שהושלך עליהם באחד מעיקולי הדרך – מאות מטרים בודדים ממקום הירי שרק בנס לא פגע ברכב.
04
לאחר הרצח קיננה בליבי תקווה – כמו גם אנשים רבים אחרים שכנראה היו תמימים כמוני, כי התנהלות מערכת הביטחון תשתנה והיא תנסה לפחות לכפר על המחדל העצום שהוביל לרצח.
אך תקוותי התבדו מהר מאוד.
כוחות רבים של צה"ל ומג"ב אכן זרמו לאזור, אך אלו הטילו מחסום בכניסה לחומש ומנעו מעשרות יהודים שזרמו למקום לאחר הרצח להיכנס לישוב.
גם נסיונות הכנסת חומרי בניה לישוב נתקלו ביד ברזל נוקשה, ומחסומים רבים נפרסו לאורך כל הדרך בכדי למנוע את הכנסת חומרי הבניה לישוב.
מחסומי הצבא כנגד המתיישבים נמשכו לכל אורך הימים שאחרי, ונכון לכתיבת שורות אלו הישוב חומש עדיין מכותר וכניסת אנשים אליו נמנעת.
כמה מאות מטרים משם – בכפרי המרצחים בורקא וסילת אל ח'ארתיה, שגרת החיים נמשכת כמעט כרגיל.
גם ההתקפות על ציר הגישה נמשכו כסדרן, ורק ביום ראשון האחרון – רכב של הנהלת הישיבה ששב מחומש נרגם באבנים ושמשותיו נופצו.
"תמיד אמרו לנו בצה"ל שאין להם מספיק כוחות כדי לאבטח את ציר העליה לחומש, בימים האחרונים אני רואה שדווקא יש להם מספיק כוחות, אבל כנראה שהם התבלבלו במיקום", אמר לי באירוניה אחד מבחורי הישיבה במוצאי השבת האחרונה, כשרכב נוסף נתקל במחסום צמיגים על הכביש – 300 מטר ממחסום הצבא בכניסה לחומש.
הפקרת בטחונם של המתיישבים שנמצאים בחזית ההתקפות וכבילת ידיהם מלפעול עצמאית ולמלא את החלל המסוכן שהשאירה מערכת הביטחון, לא קיימת רק בחומש, אלא בכמעט כל נקודות ההתיישבות החדשות ביהודה ושומרון.
פעם אחר פעם מוצאים את עצמם תושבי הגבעות והחוות תחת התקפות של הכפרים מסביב, כשצה"ל והמשטרה במקרים רבים עומדים מנגד ואינם טורחים להגן על התושבים.
05
לחוסר המענה הבטחוני מצד המערכת יש מגוון תירוצים. החל מ"אין לנו מספיק כוחות", דרך "בעיה שלכם שהחלטתם לגור פה" וכלה בהפיכת התושבים שהותקפו – לתוקפים.
מיותר לציין שבפעמים בהם הגנו התושבים על עצמם, דווקא מצאה המשטרה די כוחות להגיע לשטח, ופשטה באישון ליל בכוחות מתוגברים ועצרה לחקירה את התושבים שהותקפו – החרימה את נשקם האישי והגישה כנגדם כתב אישום חמור.
המצב, כאמור, נשאר כשהיה.
בכל יום מאות משפחות בגבעות הצעירות ובישיבת חומש חשופות לטרור ערבי ונמצאות ללא מענה בטחוני.
על דרגי הצבא ושרי הממשלה שבמשמרתם התרחש המחדל שהוביל לרצח – לספק במיידי לכל הפחות מענה בטחוני בסיסי לתושבים שבחזית, ולחדול מלהתנכל לאזרחים שנאלצו להגן על עצמם בידים.
יהודה דימנטמן הי"ד כבר לא יחזור, אך עלינו לדאוג שהוא יהיה הקורבן האחרון.
06
ומילה אחרונה לזכרו של יהודה: כל מי שנפגש איתו בעבר לא יכול לשכוח את הארת הפנים, השמחה והעדינות שאפפו אותו – ומנגד את העזות דקודשא שהייתה לו במקרה הצורך.
לא אשכח איך באחד מהפינויים שהתרחשו במהלך נסיונות העלייה חזרה לישוב שאנור לפני כ-6 שנים, יהודה פשוט נאחז באחד העמודים ולא הסכים להתפנות מהמקום.
השוטרים החלו לתקוף אותו באגרופים ובעיטות ומשזה לא עזר התיזו על פניו מיכל שלם של גז פלפל.
בכל הזמן הזה יהודה ישב וסבל אך לא הסכים להתפנות מהמקום ברגליו, ורק זעק מלבו לעבר השוטרים, "איך אתם מעיזים לפגוע ככה בארץ ישראל?!"
מסירות הנפש והארת הפנים של יהודה תהיה נר לרגלינו.
יהי זכרו ברוך!
