למשרדים של מערכת גילוי דעת בירושלים מגיעים ארבעה חברים שכבר רגילים להתאסף במקומות שונים ברחבי הארץ. לניצחון שהם חוגגים היום הם קוראים רק 50% ניצחון, הניצחון המלא יהיה כשתקום ממשלת ימין אמיתית. אבל למרות ההסתייגות הזאת הם יושבים לחגיגה של מנצחים. ארבעה אנשים שמגיעים ממגזרים שונים ומרקעים שונים אבל זה לא הפריע להם לעמוד ביחד בקור ובחום מחוץ לבתים של אורבך, סילמן, בנט ושקד, ולנסוע לירושלים, לבאר שבע ולאלקנה כדי להפיל את מחסום התקשורת המלטפת והמחבקת, שניסתה לדעתם ליצור מצג שווא שבו העם אוהב את הממשלה הזאת ומקבל אותה. הם היו בשטח בהפגנות בלתי פוסקות, טבעו את המושג ׳נוכל׳, ונלחמו כדי להעביר את המסר ולפיו העם לא מקבל את הממשלה. הם יצרו אווירה ציבורית חסרת סובלנות שהביסה בסופו של דבר את הממשלה. בלי פשרות ובלי כפפות, הלוחמים מרעננה.
ראשון מגיע יגאל מלכה, פעיל חברתי מוכר מאוד ברשתות החברתיות, שהוא גם אחד מפעילי השטח המרכזיים והבולטים של המחאות. אני שואלת את יגאל מה הוביל אותו לפעילות בשטח ומתי זה התחיל: ״אני באופן אישי פחות מתחבר להפגנות, ביבי לא ביבי זה פחות מעניין אותי״, מספר מלכה: ״הסיפור התחיל עבורי ב-2017 כשהבנו שהולכת להיות הפיכה משפטית. לא הייתה ברירה, הגענו לשטח ונוצרה קבוצה. בנינו מעין מטה והתחלנו להרים מחאות. ערב הקמת הממשלה, 21 ביוני, מתקשרים אליי ואומרים שמתרכזים בכפר המכביה ושצריך להביא אנשים, אני יוצא ועושה טלפונים כל הדרך, עד שאני מגיע למקום כבר חצי מהאנשים שארגנתי שם כי הם מגיעים מתל אביב, תוך שעה הצלחנו לארגן 300 איש״.
הצלם שאת שמו תראו על רוב החומר המצולם מההפגנות, מגיע כמעט מייד. איציק שאג, חרדי תושב ירושלים, שפעילות השטח שלו התחילה מהאירועים שהיו בעיר: ״בתור ירושלמי שגר בשכונת רמות הייתי כל שבת מגיע לבלפור, אז בתקופת הקורונה כשהיו סגרים. ראיתי את ההסתה נגד נתניהו, כל מוצאי שבת הייתי הולך לשם לראות את זה. הייתי מתעמת עם שמאלנים, מנסה להסביר להם שהם תועים ושלא זו הדרך להפיל את נתניהו. ראיתי את האיומים ואת האביזרים למיניהם, איך הם סוגרים כבישים, איך הם עומדים שם עד אור הבוקר באישור המשטרה ואיך התקשורת המלטפת עוטפת אותם. זה נכנס לי בנשמה ואמרתי לעצמי שאני אעשה הכול למען נתניהו כי זאת לא דמוקרטיה. בבלפור הכרתי פעילים רבים נוספים שהצטרפו אלינו בהמשך. את בוריס הכרתי כשהגענו לניר אורבך ולפתח תקווה״.
בוריס אפליצ׳וק שמצטרף לשיחה הוא פעיל ותיק ועקבי שמתמודד היום ברשימת הליכוד לכנסת: ״אצלי זה התחיל הרבה לפני, התחלתי עם ההפגנות נגד ההפיכה השלטונית בכלים משפטיים ותפירת התיקים לנתניהו. היינו במשך כמעט חצי שנה שלוש פעמים בשבוע ליד ביתה של ליאת בן ארי. קבוצה של 30-40 איש, זה היה לפני ארבע שנים. התחלנו להעביר מסר שמי שעבריין הוא ליאת בן ארי ומנדלבליט. הייתי גם בבלפור וראיתי את כל מה שאיציק תיאר, אחרי זה החזקנו צומת ברמת גן כל מוצאי שבת במשך תקופה, הפגינו שם 50-100 בלפוריסטים עם סיסמאות של הסתה. אבל הייתה להם להקה מאוד מקצועית, הם באו עם שירים מוכנים, אנחנו לעומתם באנו מהלב. ארגנו איכשהו מערך הגברה ועמדנו מולם במשך שנה וחצי בכל מוצאי שבת שיראו שם קונטרה, שיראו שיש גם דגלי ישראל וליכוד, ובסך הכול היינו 30-40 איש. הכרנו מתחת לבית של אורבך עוד לפני שהוקמה הממשלה. זכור לי ממבצע שומר החומות שכשבנט הודיע שממשלת הזדון ירדה מהפרק אורבך יצא אלינו ורקדנו איתו והתחבקנו. אחרי כמה ימים המצב השתנה והוא עשה מה שאיילת אמרה לו וחבר אליהם״.
שלושת הפעילים הוותיקים הללו הפגינו במשך חודשים בצורה עקבית וחסרת פשרות, אבל כדי ששאר המחנה הלאומי יתגייס למחאות הם היו צריכים לחכות מספר חודשים לחייל אחד שעוד לא סיים את שירות הקבע שלו בצבא, למרות שגם באזרחות הוא כיוון מבחינתו לשירות קבע משמעותי במיוחד. החייל הזה הוא שהפיל את החומה וחיבר את המאבק העממי להפלת הממשלה גם עם אנשי הציונות הדתית.
יואל שילה, אז חייל בקבע והיום ראש מחאת הקו האדום, מספר על הרקע שלו שהוביל מפגש הראשון בהבימה: ״כשקמה הממשלה שירתי עדיין בצבא בקבע כבר שבע שנים, והייתה תחושה שלי ושל רבים ציונים ואידיאולוגיים, שמדינת ישראל משנה כיוון לכיוון של אובדן זהות ושל שיתוף פעולה עם הערבים. בעצם אנחנו עוברים מהנרטיב הציוני לנרטיב אחר לגמרי. הבנתי שכשאני משתחרר אני הולך לעשות משהו בעניין. השתחררתי ארבעה חודשים אחרי הקמת הממשלה. בשיחת שחרור שלי עם המג״ד הוא שאל אותי: ׳מה אתה הולך לעשות אחרי זה?׳ אמרתי לו: ׳אני הולך להפיל את הממשלה׳. אז בעצם חיפשתי מי כבר עוסק בעניין, לא רציתי להקים סתם עוד ארגון, אמרתי בואו נלך לאנשים הבכירים שכבר עושים משהו. אך גיליתי שאין אף אחד אצלנו בציונות הדתית. את בוריס, איציק ויגאל עוד לא הכרתי והלכתי לאנשים אצלנו, ראשי ארגונים ומועצות, וגיליתי שיש נתק בין הציונות הדתית לשאר המוחים. אחרי החגים באתי לראשי ישיבות אצלנו והם שאלו אותי: ׳מה אתה רוצה, הממשלה קיימת כבר כמה חודשים׳. אמרתי להם: ׳מה אתם רוצים? אני הייתי בצבא עד עכשיו, אתם לא עשיתם כלום׳. אז אספנו כמה חברים ויצרנו משהו פנימי של הציונות הדתית, והתחלנו במאהל מחאה מתחת לבית של שקד בדיוק כשעבר התקציב. ביום חמישי של אותו השבוע התקיימה ההפגנה הראשונה ב׳הבימה׳, ראינו שיש ח״כים ושזו הפגנה גדולה, אז קיפלנו את המאהל והגענו להפגנה ושם ראינו ציבור גדול״.
בחלק הזה מצטרפים חברים אחרים לשולחן לשיחה, ומזכירים כי במפגש הראשון הזה שיצר הרבה מהפעילויות שלאחריו, היו שותפים גם אורלי לב וגיא לוי שהיו בין המארגנים של האירועים הגדולים יותר. שניהם מארגנים בולטים נוספים שלא יכלו להשתתף בשיחה. ״בקושי הייתה שם ציונות דתית״, ממשיך אריה ומתאר את האירוע שבו נפגשו כל הארבעה והציונות הדתית התחילה להצטרף לרשימת הצרות של נפתלי בנט: ״בהפגנה הראשונה בהבימה היינו אורחים ולא היינו חלק מהארגון״, בוריס מוסיף שהציונות הדתית לא הייתה שותפה באף אחד מהאירועים עד שיואל הגיע. ״קהל ציוני דתי לא היה, אבל האווירה המסורתית הייתה שם. היה כיף להגיע ולכן התחברנו, הגענו לשם ולמרות שלא היינו מהמארגנים הרגשנו בבית מבחינת הערכים שדיברו עליהם ומבחינת האווירה. אמרנו: ׳זה ציבור שהוא איתנו כתף אל כתף׳.
יגאל מספר שבמשך כל ההפגנות, המסורתיים שאלו איפה הציונות הדתית: ״מבחינתם הם הפגינו למען מדינה יהודית, אבל מבחינת הסרוגים ההפגנות היו קבוצה של ׳ביביסטים׳ צועקים ׳ביבי ביבי ביבי׳. כשיואל הגיע הוא הבין את זה, חזר הביתה והביא את האנשים להפגנה הבאה, שם קרה הקליק ומאז הציונות הדתית הצטרפה״.
אנחנו עורכים סקירה קצרה של האירועים שאותם הובילה הקבוצה: אחרי שהוקמה הממשלה בוריס ואיציק התחילו עם הפגנה מול הבית של בנט כאירוע קבוע, וזה מה שהפך אותו לחשוב. המשכנו להפגנה הגדולה הראשונה אחרי הקמת הממשלה שהייתה בהבימה אחרי העברת התקציב, שם גם נפגשו החברים ונוצרה הקבוצה הגדולה. אחריה ארגנו ביחד את ההפגנה הגדולה הבאה שהייתה בסוף חנוכה שנערכה עם נרות, אז הם כבר היו קבוצה והציונות הדתית הגיעה גם היא. יואל הקים את ארגון הקו האדום, אסף תרומות מאנשים שאכפת להם והביא אוטובוסים מישיבות. בנוגע לגיוס התמיכה מספר יואל שהיו אנשים שבאו, גיבו אותם והצטרפו, אך אחרים גמגמו, ״אחד הסרטונים שהכי מרגשים אותי מההפגנה הזאת, זה הסרטון שבו אחד הרבנים הנואמים קיבל עול מלכות שמים ביחד עם כל הקהל״ מספר יואל: ״יש כאן ציבור אמוני ומסורתי שנלחם ביחד על המדינה הזאת״.
״האירוע הבא היה הפגנת צמתים, החלטנו שאת אותו עיקרון שנעשה בהבימה של ה׳ביחד׳ ניקח לכל הארץ. קיימנו את האירוע הזה פעמיים ושם החיבור ביננו גם התחזק. אחרי ההפגנות האלה התחיל גל הפיגועים ואנחנו הלכנו עם תחושה שממשלת האחים המוסלמים נמאסה על עם ישראל. הגענו לבאר שבע אחרי הפיגוע והתחלנו לפעול בתוך העיר. בסוף השבעה אחרי שליווינו את המשפחות, התקיים מצעד דגלים בתוך העיר, וזה המשיך לכל מקום שבו היה פיגוע. אחרי הפיגוע בתל אביב התקיימה הפגנת הימין הגדולה שהייתה בירושלים, נתניהו הגיע אליה וגם ראשי המועצות ביהודה ושומרון היו שותפים. באותו בוקר של ההפגנה עידית סילמן פרשה מהממשלה וזה נהפך למפגן הניצחון. ידענו שזה נגמר, למרות שנותרו עוד חודשיים שבהם הממשלה נגררה. מאז הגברנו את הלחץ על אורבך״.
אלרואי אריה מארגון ׳פתאום קם העם׳, עוד אחד מהפעילים שלא הצליח להגיע למפגש, היה מהמובילים של המהלך הזה. שבתות נערכו ביחד מול ביתו של אורבך, והארגונים גם עבדו בשיתוף פעולה עם נוער פתח תקווה. בחול המועד פסח לאחר שנזרקו אבנים לעבר אוטובוסים בירושלים, הובילו הארגונים מצעד דגלים בירושלים נגד אובדן הריבונות בעיר וכדי להרים את הרוח. ראש הממשלה לא אישר לצועדים לעבור בשער שכם.
מעוז שלי, גם כן מארגון פתאום קם העם, לא הצליח להגיע למפגש. בשיחה עם גילוי דעת הוא סיפר על המאמצים מול אורבך וסילמן: "טרם הקמת הממשלה, ממש בתחילת ההפגנות, הוקם מטה ראשוני שמטרתו הייתה לחץ ישיר על חברי הכנסת סילמן ואורבך. באותו זמן לא היה גיבוי ציבורי לדבר הזה. במה התבטאה עבודת המטה? משמר מחאה קבוע מול ביתם, בלי שלטים ובלי שמות של מטות, ממש עממי".
בשלב מסוים בשבת שלפני הקמת הממשלה, הפעילים ערכו שבת של 80-90 איש בצורה ספונטנית מול הבית של סילמן. ״בערב שבת היא יצאה עם שמוליק בעלה, כביכול כדי שנלך משם, הם עלו לרכב עם סירים ואחרי רבע שעה הם חזרו כי ראו שזה לא גורם לנו לעזוב. אני חושב שבשלב הזה המעטפת שקיבלנו מהשכונה נתנה לנו גיבוי מאוד חזק, קריאת כיוון לכל המאבק. השכונה אירחה אותנו ותמכה בנו באותה שבת. בשבת בצהריים שמוליק הגיע להתפלל איתנו מנחה ונגרר דיון של ארבע שעות". מעוז מציין בדבריו כי במשך כל המאבק מול ביתם, משפחת סילמן היתה פתוחה לדיונים, בעיקר שמוליק. "כל יום כמעט הוא דיבר איתנו, התפללנו אצלם מנחה בחצר. נוצר אפילו קשר אישי".
״כשהתחילו הדיבורים מאחורי ולפני הקלעים על כך שסילמן רועדת, למשל בסוגיית החמץ – זה היה בתחילת מחנות פעילים מתנדבים שארגנו מראש, והכוונו כוח גדול לרחובות בתחילת חודש ניסן. תלינו שלטים של 'סילמן אל תחמיצי, תפילי' בכניסה לעיר כי פחות רצינו לפעול מול הבית שלה. ידענו שזו עיר מאוד עממית שמאוד כואבת על סילמן בכלל ועל הזהות היהודית של מדינת ישראל בפרט, כמו החמץ בבתי החולים״.
בבוקר ההודעה שבה הודיעה סילמן על פרישתה מהקואליציה, כך אומר מעוז: "חיכינו עם השלטים החדשים, 'יש קונה עולמה בשעה אחת'. בערב שבו היא פרשה שלחנו כמה עשרות פעילים עם זר פרחים ומכתב. גם שלושה ימים לאחר מכן חיכינו לה לפני פגישה עם הרב יהושע שפירא. היה חשוב לנו להראות שגם אחרי שהכותרות נעלמות הציבור שמח ומגבה אותה".
בסיום דבריו מספר מעוז: "ביום הפרישה הייתי שם בכניסה לבית. תוך כדי הריקודים שמוליק הגיע, נתן חיבוק ואמר לי: 'אתה לא נח אתה'".
הטעות של בנט
חודש אחרי מצעד הדגלים של פסח בנט ביקר באלקנה, ״בנט עשה טעות כי הוא בא לבקר ליד הבית שלי״, מספר יואל: ״ויגאל גר בעץ אפרים״. בנט הגיע למקום כדי לקבל חיזוק מההתנחלויות, במקום לצאת מחוזק הוא יצא עם ראש למטה, כשהציבור שהוא הגיע אליו הפגין נגדו. אחר כך היה את ריקוד הדגלים המסורתי בירושלים והייתה הגעה של ציבור מסורתי וליכודי ושל משפיענים כמו ׳הצל׳ ונטלי דדון. אנשים הגיעו כדי להגיד שהם בעד ריבונות בירושלים וציונות גאה, וזה נתן למצעד הזה משמעות שונה מבכל שנה. נתנו לזה גם שם שונה, ׳ריקודגלים׳, השם הפנימי של הציונות הדתית, הפך למצעד דגלים של כולם״.
הפגנה היא בסוף הפקה גדולה ומשמעותית, בתור ארגון מאיפה הבאתם תקציבים?
איציק שאג עונה לי לשאלה הזאת לגבי ההפגנות הקבועות והקטנות יותר: ״אנחנו לא ממומנים. כל אחד מביא מעצמו מה שיש לו. אני באופן אישי קניתי מערכת הגברה, הוצאתי הדפסות, שלטים וגרפיקה על חשבוני. בכל מוצאי שבת אחרי הבדלה אני לוקח את הרכב ונוסע לרעננה, אף אחד לא מממן אותי״. נעשו התרמות, מוסיפים הנוכחים בחדר, בעיקר להפגנות הגדולות כמו ההפגנה בהבימה שאותם גם גיא לוי מארגן.
ומה עם הציבור החרדי? ניסיתם להביא אותו?
״את הציבור החרדי אי אפשר להניע כל עוד רבנים גדולים לא מוציאים ציבור. הייתה תקופה שהם תכננו לעשות הפגנות בא בניסן אבל הרב קנייבסקי נפטר שבועיים לפני. חודשיים לפני שהוא נפטר אני ובוריס היינו אצל הרב קנייבסקי ביחד, הוא בירך אותנו שהממשלה תיפול״.
סימנתם את סילמן ואורבך כחוליות חלשות, איך קיבלתם את ההחלטה הזאת?
בוריס מספר שההתמקדות הייתה דווקא באורבך: ״אני האמנתי לאורך כל הדרך שליהודי הזה יש מצפון ואם אנחנו נתחיל ללחוץ לו על המצפון אז יכול להיות שהוא יעשה את הצעד הערכי הנכון. לצערי אני חייב להגיד שהוא עשה חצי צעד ומאוחר מידי. בסוף הוא תרם להפלת הממשלה אבל הוא יכול היה לעשות את זה הרבה לפני וגם לזכות בהרבה יותר אהדה״. איציק מוסיף: ״אנחנו דיברנו הרבה עם שכנים של ניר אורבך כדי להבין מי הוא האיש. למדנו פחות או יותר מי הבן אדם, מאיפה הוא בא ואיזה סגנון של בן אדם הוא. הבנו שבסך הכול מדובר באדם קל ושברירי, כמו שאתם רואים ניסינו וניסינו וניסינו ובסוף זה יצא, אבל לדעתי יש משהו נסתר מעיננו שבגללו הוא נשאר״.
בוריס חוזר לאמונה שהייתה לו באורבך: ״זה שבנט מאמין באלוהים ודתי, מזמן הבנתי שזה חרטא, אבל באורבך ראיתי באמת בן אדם מאמין. אני אומנם בלי כיפה אבל ראיתי בו אדם מאמין ושורשי. אצלי בראש זה לא הסתדר בשום דרך שבן אדם מאמין, שבא מאיפה שהוא בא פועל בצורה כזאת״.
בתוך כל השנה הזאת של הפעילות אני מפנה שאלה לארבעת החברים: היה שלב שבו הרגשתם ייאוש? הרגשתם שאין טעם ושאתם נכשלים? רציתם לעצור ולהגיד די?
יואל: ״סביבי תמיד היו אנשים שאמרו די, זה לא עובד. אבל אף אחד מהרביעייה שנמצאת פה הוא לא אחד שנכנע ולכן המשכנו. זה גם התחיל מתחושה של אין ברירה, אבל אני תמיד אמרתי שהפלת הממשלה היא לא המטרה, לא חיפשנו יעד טכני, אלא אמרנו שאנחנו לא מוכנים לשתוק, ואם הממשלה הזאת תעבור בשקט והתחושה תהיה שהכול בסדר ושזה מה שישראל צריכה, שמאל קיצוני ואחים מוסלמים, אז אנחנו מאבדים את המדינה, והזעקה הזאת חייבת להישמע. התקשורת לא העבירה את המסר הזה שהציבור לא מרוצה, אז אנחנו החלפנו אותה״.
איציק: ״עבורי לא היה רגע כזה, היינו מגיעים לכנסת ושמענו שם את הסיסמאות שטבענו: ׳נוכל מושחת תחזיר את המנדט׳, זה לקח זמן. היינו מבקשים ממי שבא להפגנה שיפיץ את הסרטונים שהיו. זה לא כמו בלפור כשיש תקשורת מלטפת, מתחילים עם זה מהדורת חדשות ומסיימים עם זה. עושים פרומו: ׳עוד שעה יגיעו, עוד חצי שעה יגיעו׳. אבל הגענו לאנשים שלא חשבנו שנגיע. זה חלחל והבאנו תוצאות, אני יודע שנפתלי בנט ידע טוב מאוד מה אנחנו עושים ועקב אחרי זה״.
יגאל: ״הפגנות זה חלק אחד, חלק אחר זה המסרים. אנחנו עמדנו על זה גם מול הח״כים שלנו ושל הציונות הדתית. ׳חבר׳ה ׳נוכל׳׳. הם הבינו דבר פשוט מאוד, אנחנו לא נקבל שום שיתוף פעולה עם החבורה הזאת. כשחברי האופוזיציה פתאום הרימו ידיים בעד חוקים של הקואליציה, התנפלנו עליהם ממש כמו חיות טרף. פרסמנו אותם בשמות שלהם מי הצביע בעד, מי עובד עם מי. הייתה את ההצבעה על חוק עונש מוות למחבלים, כשחצי מהליכוד יצא החוצה, זה לא עבר בשקט. שבוע אחרי זה כשהייתה את ההצבעה על חוקי יו״ש והגענו לכנסת, שאלו אותנו: ׳מה אתם עושים פה?׳ אמרנו להם: ׳שבוע שעבר פישלתם, אנחנו פה עכשיו כדי להשגיח מקרוב׳, באותו יום ראינו אופוזיציה לוחמת עומדת כחומה בצורה, הם ידעו שאנחנו יושבים עליהם, נתנו להם רוח גבית.
יוסי דגן הגיע פעם לאחת ההפגנות, ישבתי איתו שלוש שעות ופתאום הוא הבין את הצד שלנו. הוא היה בטוח שאנחנו צועקים ׳ביבי ביבי ביבי׳, הוא הבין ואמר שהוא מצטרף אלינו והקים את מאהל המחאה, לצערנו זה לא נמשך הרבה זמן״.
בוריס: ״ניסיתי לעצור את הייאוש, שמעתי כל הזמן בכי ונהי איפה תקשורת ואיפה חברי כנסת. אמרתי לכולם: ׳עזבו רגע את חברי הכנסת, הגיעו לא הגיעו לא מעניין. עזבו רגע את זה שאנחנו 20 איש בגשם, העובדה היא שאנחנו כאן 20 איש בגשם במוצאי שבת, אנחנו לא נעזוב. היו לנו מסרים שחדרו טוב וכרזנו אותם שוב ושוב וזה נכנס ומשפיע. היה ייאוש ואני כל הזמן ניסיתי לעצור אותו. המסרים שהוחדרו תוך מחאה בלתי פסקת אכן השפיעו מעבר לכל דמיון. ״אנחנו עשינו דה לגיטימציה, התמדנו וקראנו לו נוכל, לא ראש ממשלה אלא נוכל. זה חלחל. חברי כנסת חזרו אחרינו וקראו לו נוכל, יצרנו אדמה חרוכה סביבו, אי אפשר להיות סביבו ולהישאר נקי״.
הסכמה אחת יש בין החברים ואת זה היה חשוב להם להבהיר, גם אם רוב האנשים קוראים לזה מסיבת ניצחון, עבורם שום דבר עוד לא הסתיים. הניצחון שלהם יושג ביום שבו תוקם ממשלת ימין על מלא, לא שנייה אחת קודם. הפלת הממשלה היא ניצחון זמני, יש עוד דרך ארוכה לפניהם. איציק מסכם בשם כולם: ״תזמיני אותנו אחרי שתקום ממשלת ימין על מלא ואז תראי אותנו מחייכים אבל חיוך מהלב, עכשיו אנחנו כאן עדיין באמצע העבודה״.
