הספר ‘הלל ממוצב המזח’ מספר על הלל אונסדורפר ז”ל שהיה חייל נח”ל שנלחם במלחמת יום הכיפורים במוצב המזח ונפל בשבי עם ספר התורה בידיו (ספר שהמצרים לא החזירו לנו מעולם), וכאשר חזר מהשבי הוא התנדב לסייע בהקמת היישוב קשת בגולן, ואח”כ למד תורה כמה שנים והוסמך לרבנות ומונה לרב הקיבוץ בית רימון שבגליל.
בספר מסופר שבין השאר שימש כדיין לדיני ממונות, ופעם הגיע אליו לדין תורה אדם שהיה חברו מילדות. הבחור הזה הופתע לראות שהדיין הוא הרב הלל, והוא שמח לראותו מחוץ לחדר לפני הדיון ופנה אליו בחיוך רחב ‘שלום הרב הלל’.
להפתעתו הרב רק העיף אליו מבט ועשה תנועה קטנה בראש, לא חייך ואפילו לא השיב בשלום. הוא חשב שאולי הרב לא מזהה אותו, ואמר ‘הרב הלל, זה אני פלוני’! ושוב הרב בקושי מזיז את ראשו לאות שלום, ופונה לענייניו. הבחור הנ”ל נעלב עד עומקי נפשו, ולאחר הדין, הוא נסע הביתה בהרגשה מאוד לא נעימה.
אבל בערב הוא מקבל טלפון, ומי על הקו? הרב הלל! הרב אמר לו שכאשר הוא הולך לדון דין בין חבר ילדות שלו לבין יהודי אחר הוא לא יכול לבטא שום ידידות, הוא נותן יחס זהה לשני הצדדים, ולכן למרות שכאב לו שהוא גורם לידידו משכבר הימים עוגמת נפש הוא התנהג אתו על פי הדין.
לכן עכשיו הוא מתקשר לומר לו שהכל בסדר, אבל דין זה דין, ‘לא תכירו פנים במשפט’! וכך מופעי בפרשתנו. וכוונת התורה היא שאסור לדיין לבטא שום סימן של היכרות עם אחד הצדדים, ובמיוחד אם יש יחס של חיבה וקרבה, כדי שהצד השני לא ירגיש שהוא בעמדת חולשה… שמע הבחור את דבריו של הרב הלל, והתרגש עד מאד.
כזה היה הרב הלל. יהי זכרו ברוך.
בערב הוא מקבל טלפון, ומי על הקו? הרב הלל! הרב אמר לו שכאשר הוא הולך לדון דין בין חבר ילדות שלו לבין יהודי אחר הוא לא יכול לבטא שום ידידות
