להיות רופאה זאת דרך חיים. ברגע שאני לובשת חלוק לבן, אני נכנסת לעולם שבו כל החלטה שלי יכולה להשפיע על חיים של אחרים. ואני גם יודעת שאין דרך להימנע לחלוטין מהסיכונים הכרוכים במקצוע הזה.
כרופאת נשים, חיי היומיום שלי שזורים לא רק בטיפול ובנתינה, אלא גם בהתמודדות מתמדת עם סיכונים שלא תמיד נראים לעין. פעם, כשעבדתי בבית חולים, הסיכונים היו דרמטיים וברורים יותר , מצבי חירום, לידות מורכבות, ניתוחים. ואילו היום, בעבודה במרפאה, הסיכונים שקטים יותר, אך לא פחות ממשיים.
ששונות. אני משתדלת להקשיב, להבין ולהעניק את הטיפול הטוב ביותר, אבל לא תמיד הכול צפוי. יש רגעים שבהם אני צריכה לקבל החלטות מהירות בתנאי לחץ, לעיתים עם מידע חלקי בלבד. אלה רגעים שבהם אני מרגישה את כובד האחריות על הכתפיים שלי.
במקצוע שלי אפשר להידבק במחלות עקב החשיפה הקרובה למטופלים. הדבר בלט מאד בזמן מגפת הקורונה, בה נחשפו אנשי הרפואה למחלה תוך כדי סיכון חיים. עוד סיכון הוא דקירה ממחטים או מכלים חדים. זה יכול לקרות בזמן לקיחת דם, הזרקה או ביצוע בדיקות שגרתיות. למרות הנהלים הברורים והציוד המגן, אין דרך לבטל לחלוטין את הסיכון הזה. בזמן ההתמחות במחלקת ילדים, כשעבדתי בפגיה ואני בהריון תאומות, גיליתי שאני מחוסנת לצהבת מסוג בי – לא בגלל שחוסנתי אלא בגלל שנדקרתי, נדבקתי מאחד הפגים, וגופי, ישתבח שמו, פתח נוגדנים.
יש גם סיכונים פחות מוחשיים, אך לא פחות משמעותיים. העומס הרגשי, למשל כמו מפגשים עם נשים שמתמודדות עם הפלות, בעיות פוריות או בשורות רפואיות קשות. אני נושאת איתי חלק מהסיפורים האלה גם אחרי שעות העבודה. במובן מסוים, זהו סיכון של שחיקה נפשית, של הצטברות רגשות שלא תמיד יש להן מקום לפרוק.
שעות העבודה הארוכות גובות מחיר אישי. לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי עייפה, ומתקשה למצוא זמן לעצמי או למשפחה. פעמים אין ספור כמעט נרדמתי על ההגה לאחר תורנות קשה וארוכה של 36 שעות רצופות על הרגליים. אבל אני פה. אני ממשיכה, כי אני יודעת עד כמה העבודה שלי חשובה.
כשמטופלת מחלימה לאחר לידה קשה, כשהריון חדש מבצבץ, כשאני מצליחה להקל על כאב או להביא בשורה טובה, אני נזכרת למה בחרתי בדרך הזו. זה לא מקצוע קל, והוא דורש ממני להקריב לא מעט, אבל הוא גם מעניק לי תחושת שליחות שאין לה תחליף.
בסופו של דבר, אני בוחרת בכל יום מחדש להיות רופאה – עם כל האתגרים והסיכונים שבכך.
אני ממשיכה לבחור במקצוע הזה מדי יום, ומקבלת את העובדה שאין רפואה בלי סיכון. זה חלק בלתי נפרד מהעשייה שלי, להיות שם עבור המטופלות שלי, גם כשזה דורש ממני להתמודד עם אי וודאות. ■