“פעם אחת חלמתי חלום קשה ומכאיב בליל ראש חודש, ורציתי לעשות מיד תענית חלום. אלא, שהתלבטתי בדבר, והחלטתי לשאול את מרן הראי”ה קוק זצ”ל. כשבאתי לפניו ומסרתי לו הדברים, הרגיע אותי ושם ידי קדשו על ראשי וברכני ב’ברכת-כהנים’. בצאתי מחדרו נפלו המשקפיים שלי ונשברו לרסיסים. והנה, יצא הרב קוק מחדרו לראות מה קרה, ומיד קרא עלי את המקרא: “הפח נשבר ואנחנו נמלטנו”, והוסיף: “לך אכול בשמחה לחמך”, וסעודת ראש חודש – תסעד בלב טוב”.
את הסיפור הזה סיפר פעם רבי אריה לוין זצ”ל, שנהג לבוא לבקר את הראי”ה קוק זצ”ל בראשי חודשים, כפי שהיה מקובל אז בקרב רבנים ואישים.
אנו כעת ‘מתחילים מבראשית’, והשבת זו גם ‘שבת מברכין’ וערב ראש חודש מרחשוון, שיחול בימים ראשון ושני.
ראש חודש הוא יום מיוחד – מצד אחד, התורה אינה מונה אותו עם שאר המועדים. מאידך – התורה מצווה להקריב בו קרבן מיוחד – “ובראשי חודשיכם תקריבו עולה לה’” (במדבר כ”ח, י”א), וכן להריע בו בחצוצרות (במדבר י’, י’). אמנם, התורה לא ביארה לנו מהו עניינו של ראש חודש, בניגוד למועדים שאת עניינם התורה הסבירה – זכר ליציאת מצרים, לענני הכבוד וכד’.
מצוות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שהצטווינו – עוד בהיותנו במצרים, כפי שכתב רש”י בתחילת פרשתנו – שלכאורה התורה צריכה הייתה להתחיל במצוות קידוש החודש מפני שזו המצווה הראשונה.
גדולי הדורות ביארו את עניינו של ראש חודש בכמה כיוונים, נזכיר כיוון אחד:
בראש חודש הקריבו מלבד העולה, גם שעיר עיזים אחד לחטאת (במדבר כ”ח, ט”ו). אנו אף מציינים בתפילת מוסף בראש חודש: “ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם”. באופן פשוט, הכפרה בראש חודש היא על החטאים שנעשו במשך החודש הקודם. אמנם, רבי צדוק הכהן מלובלין (‘פרי-צדיק’, בראשית, ר”ח כסליו) מבאר באופן אחר, “תולדותם, היינו פגם שיש מתולדה, שהוא פגם אדם הראשון, ור”ח הוא זמן כפרה לזה”. כלומר, ראש חודש הוא מעין ראש השנה. בראש השנה מתחיל סיבוב החמה, ובראש חודש מתחיל סיבוב הלבנה. אדם הראשון נברא בראש חודש שהיה גם ראש השנה, ובו ביום חטא. לכן, בכל ראש חודש יש זיכרון לבריאת אדם הראשון, וכפרה על הפגם של החטא שנעשה בעצת הנחש.
אם-כן, לפי דברי רבי צדוק, עניינו המיוחד של ראש חודש הוא תיקון לפגמים השורשיים ביותר של המציאות, ונגיעה כל-שהיא במדרגה העתידית אליה העולם מיועד להגיע.
