מה יעשה איש פשוט כמוני, אשר אין מקומו בגילויי דעת של אנשים חשובים המתרבים בתקופה האחרונה? האם להיסחף אחרי גילוי דעת משלי?
אני חש שעליי להיפתח לקולות הבוקעים מעומק ספר שמות. בפרשות האלה – בעינוי מצרים וביציאה ממנה– כאשר נוצרת האומה הישראלית בחבלי לידתה, זהו גילוי דעתה של התורה, המעידה כי ההיווצרות הזאת קשורה במהותה לחיבור אל הארץ. "וגם הקמתי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען", וכן בלשונות הגאולה שם בהמשך.
אולי דווקא הדבר הקבוע הזה צריך ניעור רציני כיום. גילוי דעת זה של החיבור בין העם והארץ, חיבור של נשמה ונפש, לב וגוף, רוח ומעשה – זקוק להתחדשות בתוכן, בעוצמה וביישום האישי והציבורי ובכל מה שביניהם. לא בכדי חשים כיום אויבינו בתת מודע כי קרובה ההכרעה למי באמת "הארץ אשר עיני ה' א-לוקיך בה", ומה התוכן המוסרי-לאומי אשר צריך לצמוח ע"י 'צבאות ה" שהם בית ישראל לגווניהם.
מתוך נאמנות לגילוי הדעת האמיתי המתחדש והמתקדש, תתגלה האחריות הישראלית המקורית כלפי העולם כולו. ברם, אם נתכחש לזהותנו נתכחש גם לאחריותנו.
האחריות הזאת אינה נקנית על מגש כסף. אדרבה, כאשר יענו אותנו כן נרבה וכן נפרוץ. כך, אמנם, חשה האומה לדורותיה על בשרה, וכן דורנו הצומח דווקא מתוך הקושי והסבל.
לפיכך, אולי בעת הזאת במיוחד, כאשר עולות בסערה ברצף שאלות של זהות לאומית-מוסרית בקרב החברה הישראלית, חובה עלינו לפעול ביתר שאת למען הבירור הנוקב של מקוריות קיומנו ומטרותינו. יהיה זה גילוי דעת עממי, טבעי ועוצמתי, מְחָדש ומקדש, אם במאות מקומות ברחבי העם והארץ באותה שבת – פרשת יתרו – יתחברו ויתארחו יחד קהילות, שכונות, ישובים וערים בקרב ערים כמו: אילת, בית שאן, באר שבע, רעננה, פתח תקווה, צפון תל אביב ועוד.
חיבורים אלה יתבצעו בעזרת ה', ובסיוע כל מי שישתחרר מהפסיביות, עם קבוצות, עם דמויות ועם תנועות שיבואו להתארח, לפעול, ללמוד ולבטא, ברשות הרבים, בבתי כנסיות, בבתי מדרשות ובקהילה, את חיבורנו מחדש. החיבור אל עצמנו, אל עמנו, אל ארצנו ואל דבר ה' א-לוקי ישראל הקורא לכולנו – "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-לוקנו".
בשבת פרשת יתרו, שבת מתן תורה, תתקיים שבת התחברות כלל ארצית של רבנים, משפחות ואנשי חינוך בערים בכל רחבי הארץ. השבת תעסוק בנושא תורת הרב קוק, תורת ארץ ישראל ובירור הסוגיות האמוניות בדורנו.
