בלב יער הל״ה שבגוש עציון הוקמה לפני 8 שנים חוות קשואלה כדי להגן על היער
ועם השנים הפך המקום אבן שואבת למטיילים
תחיה ויאיר בן דוד וחמשת ילדיהם מתגוררים באוהל מבודד בחוות קשואלה שבגוש עציון. שניהם גדלו באלון שבות, ואחרי נישואיהם גרו בנתיב האבות באלעזר. כשהיה יאיר בעיצומם של לימודי משפטים הם התחילו לחפש שינוי בחיים, ורגע אחרי שחזרו מטיול בגאורגיה קיבלו הזדמנות למלא משימה חשובה ועברו לגור בלב קרחת יער קטנה בחווה חקלאית מבודדת השוכנת ביער הל"ה, צפונית ליישוב גבעות, במורדותיו המערביים של גוש עציון. החווה הוקמה לפני שמונה שנים ביער שנטעו כבר בשנת 1968 תושבי הגוש באדמות יהודיות שנקנו עוד לפני קום המדינה. אהוד ברק, שהיה אז שר הביטחון, הציע להקים חווה חקלאית ביער כדי להגן עליו מכריתות בלתי חוקיות ומהשתלטות של ערביי הסביבה.
החווה קרויה על שם לוחם הפלמ"ח יעקב זרחי, שכינויו היה קשואלה. הוא היה אמור להיות מלוחמי שיירת הל"ה, שיצאה במלחמת העצמאות לסייע לגוש הנצור, אך ברגע האחרון לא הצטרף לשיירה. תשעה ימים אחר כך הוא נפל בקרבות הקסטל בירושלים. במקום שבו לא הספיקו הלוחמים לעבור מיישמים היום את חזונם ומפיחים חיים באדמה.
יאיר, איך הגעתם לחווה?
"לפני שמונה שנים עלה רעיון להקים חוות בודדים כדי לשמור על השטח ולהיות מעורבים במה שקורה באזור. עבדתי בתנועת רגבים, הצטרפתי לסיור ושמעתי שמחפשים מישהו שיגור במקום עם עדר כבשים ועיזים, יטפל בחווה וישמור על היער. בלי לחשוב יותר מדי קפצנו על ההזדמנות להירתם למשימה אידאולוגית חשובה של שומרי היער.הפשטות של מגורים באוהל והחיבור לאדמה קסמו לנו. היו לנו אז שתי ילדות קטנות, ועם אחותה וגיסה של תחיה הקמנו שני אוהלים. מאז אנחנו כאן, והמשפחה גדלה".
אתם עדיין גרים באוהל?
"כן. בהתחלה היה לנו אוהל אחד צבאי בלי חשמל ומים, היה רק עוקב מים לבעלי החיים. לאט-לאט התפתחנו וגדלנו לשני אוהלים, התחברנו לחשמל ולמים, והתנאים נעשו סבירים יותר עם השנים. בחורף האחרון היו גשמים מבורכים ורבים, והאוהל הוצף כולו. הרבה מהציוד שלנו נהרס, הרגשנו שצריך להשקיע יותר וריצפנו את האוהל, אבל בגדול אנחנו מתחברים לרעיון של החיים בפשטות במקום ארעי".
לא היו לכם חששות לגור ביער שמנסים להשתלט עליו?
"יש פחדים, וזה לא פשוט, בכל זאת אוהל מבודד ביער שמנסים להרוס. היו גם הרבה שרפות, וזה קצת מלחיץ. אבל בסוף זה הבית שלנו, ובבית, לא משנה איפה הוא נמצא, לומדים להרגיש בטוחים. וגם גילינו עם הזמן שהאויבים של השכן נראים מפחידים יותר.
"יש התמודדויות לא פשוטות בכל התנהלות החיים שלנו כאן, אבל אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים והמשימה חשובה לנו, אז אנחנו מתגברים על הקשיים. כל זה לא היה מצליח לנו ללא התמיכה של המועצה, של הקהילה בגוש ושל המשפחות שלנו, שעוזרות לנו ומלווות אותנו לאורך כל הדרך".
אתם מרגישים שהנוכחות שלכם באמת עוזרת?
"ודאי. כבר בהתחלה כשהיינו יוצאים למרעה היינו תופסים על חם את הכורתים, מתעדים ומעבירים את החומרים למנהל האזרחי ולצבא, והם טיפלו בכורתים, נתנו קנסות והתראות. הנוכחות שלנו במקום הצליחה ליצור הרתעה וגם אפשרות של בילוש. בשנתיים האחרונות היו הרבה מאוד הצתות, וגם בהן הצלחנו להילחם בכוחות משותפים עם הצבא והמנהל, והמצב משתפר. הצבא מתייחס להצתות כאל טרור חקלאי, וברגע שנודע למציתים שרודפים אחריהם חלה ירידה ניכרת בהצתות ויש הרבה פחות הרס ביער. נוסף על כך החווה התפתחה מאוד עם השנים והפכה למוקד תיירות שמביא הרבה מבקרים, ויש תחושה שהיער כבר לא מבודד, הוא כבר יותר שוקק חיים".
מה יש בחווה היום?
"התחלנו עם עדר של עיזים וכבשים. מהר מאוד הבנו שלא נוכל לצאת מהמקום כדי לעבוד בחוץ כי חייבים שמירה קבועה, אחרת יגנבו לנו גם את העדר. אז חשבנו איך מייצרים פרנסה במקום. עם עדר הכבשים והעיזים יוצאים למרעה, ובאמצעותם נעשים השמירה והפיקוח על השטח. מוכרים את הבשר, אבל מזה אי אפשר להתפרנס. לכן הוספנו חממות לגידול פירות יער, שהתחילו אצלנו כניסוי. לפני כן חשבו שרק בגולן אפשר לגדל אותם, ואז גילינו שאזור ההר מעולה לגידול פירות יער, אוכמניות ופטל, ובעונה אנחנו מציעים למטיילים גם קטיף עצמי.
"לפני שלוש שנים הקמנו חאן לאירוח, הבנו שיש לנו שטח שאפשר לנצל לפרנסה וגם כדי להפיח חיים במקום, המקום מתאים לקמפינג וגם לינה באוהלים עם שירותים ומקלחות וחדר אוכל, ולאחרונה נוספו גם יחידות אירוח. בעקבות זה הגיעו הרבה מטיילים להכיר את האזור ולהתארח בו. כחלק מהשליחות שלנו אנחנו גם מעבירים סדנאות ופעילויות לקבוצות, מנחילים את ההיסטוריה והמורשת של הגוש, ממחישים ציונות מודל 2020 של שמירת הארץ.
"בסדנאות אנחנו מלמדים קצת מלאכות קדומות, חוויות של שטח ומרעה, סדנאות גיבוש, הכנת גבינות ופיתות. המשתתפים בסדנאות חווים חוויית טבע עם חיבור לאדמה ולערכים חשובים. השהות
