לפעמים, בלי שנצפה לכך, מישהו ניגש אלינו — עם מבט, מילה או סיפור — ומספר על משהו שנאמר, נכתב או נעשה על ידינו, ששינה אצלו משהו בפנים. לעיתים זה משהו שאפילו לא ידענו שהשפענו בו. אולי מילה שנאמרה כבדרך אגב, אולי משהו שכתבנו, אולי הרצאה מזדמנת. וברגע הזה – מתברר שמה שזרענו בלב מישהו, פרח.
כשזה קורה, אפשר ללכת לשני כיוונים: האחד הוא להתגאות: הנה, עשיתי משהו משמעותי. השפעה. שינוי, כמה מדהים אני. השני: לקחת את זה בענווה. לראות את עצמנו כצינור, כשליח. להבין שזו דרכו של בורא עולם לפעול בעולם דרך אנשים.
ואני מנסה ללכת בדרך שלישית: לראות בזה חיבוק קטן מהשמיים.
בכל פעם שמישהו משתף אותי בסיפור כזה, אני מחייך אליו, אומר תודה. ואז, כשאני נשאר לבדי, אני מסתכל לשמיים ולוחש: "תודה על החיבוק הזה. תודה ששלחת לי סימן. חיבוק מחזק, מוסיף אמונה, ונותן כוח להמשיך".
• • •
כולנו מקבלים חיבוקים כאלה. רק צריך לפתוח את הלב ולשים לב. אשתף אתכם בכמה חיבוקים שקיבלתי לאחרונה:
לפני כשבועיים הוזמנתי להרצות במועצה האזורית זבולון. כשנכנסתי לאולם, חיכו שם כ-200 נשות חינוך מהאזור. למרות שאני מרצה לא מעט, עדיין מדי פעם עולה בי רעד קל – סוג של פחד במה. השאלות הרגילות עולות: איך יקבלו אותי? האם יקשיבו? האם אצליח לגעת בלב?
כשקראו לי לעלות, פסעתי לעבר הבמה ובשקט, בלב, פניתי לבורא עולם: "תן לי חיבוק… אני צריך עכשיו את החיבוק שלך, שייתן לי כוח להתחיל כמו שצריך".
עליתי לבמה, הסתכלתי על הקהל – כולן נשים, אבל פתאום הבחנתי בשני גברים שיושבים בשורה השנייה. אחד מהם מתגלגל מצחוק, מצביע עליי ולוחש משהו לאישה שישבה לידו – וגם היא מחייכת.
הסתכלתי עליו ושאלתי: "משהו מצחיק אותך?. רוצה לשתף את כולנו?" – "למה לא?" הוא ענה.
ירדתי מהבמה, הגשתי לו את המיקרופון ואמרתי: – "יאללה, שתף את כולם".
והוא אמר: "לפני כמה שנים שמעתי אותו (והצביע עליי). ההרצאה שלו השפיעה עליי מאוד. אחרי ששמעתי אותו, קניתי ערכת תיקון פנצ'רים, כבלים להנעה ועוד ציוד לרכב, ומאז אני עוצר ועוזר לאנשים שנתקעים בצד הדרך. ההרצאה שלו שינתה משהו אצלי. אז כדאי לכם להקשיב".
עמדתי שם נרגש. הרגשתי איך הלב מתמלא בכוח. עליתי שוב לבמה – עטוף בחיבוק מהשמיים, דרך אותו בחור יקר.
• • •
ועוד חיבוק. קטן – אבל עם לב ענק.
באחת הפעמים שהלכנו בשביל ישראל פגשנו חבורה מקסימה של צעירים. אחד מהם, יתום מאב ובנתק מאמו, היה די לבד בעולם. עם השנים התחבר אלינו – ואל זהותו. הפכנו, במידה מסוימת, לדמויות של אבא בחייו.
לאחרונה הוא התקשר וסיפר: "סיימתי חוזה בדירה שבה אני מתגורר. אני חושש שהעו"ד של בעלי הדירה ינסה לרמות אותי ולהוציא ממני כספים שאין לי. תוכל לבוא איתי לפגישה?". אבל בדיוק אז נקראתי למלואים, אמרתי לו שלא אגיע, והוא, באמונה שקטה, ענה:
"הכל משמיים. מה שצריך להיות – יהיה".
התקשרתי לחבר מהשביל, שיתפתי אותו, והוא אמר מיד: "אין בעיה, אני בא במקומך". הוא שאל את הבחור הצעיר:" איך קוראים לעו"ד של המשכירים שלך?", וכשהחבר שמע את השם – פרץ בצחוק: "זה החבר הכי טוב שלי! הוא מחתן את הבת שלו שבוע הבא. אני מתקשר אליו עכשיו – הכול סגור".
ושוב, הרגשתי – איך בורא עולם שולח חיבוק.
• • •
ועוד חיבוק קטן, שהגיע בוואטסאפ:
בוקר טוב אורי, השבוע ב"ה חברה טובה שלי התארסה ויש לך חלק בסיפור אז חשבתי שישמח אותך לשמוע. אני מעבירה את זה באישורה כמובן : חברות אהובות… חשוב לי לעשות פרסום הנס ולכן משתפת פה. בשנה שעברה לפני פורים שמעתי מאורי שכטר על סגולה ללכת לקבר של האדמור מזוועהיל בירושלים שני חמישי שני רצוף. באותו זמן הייתי בתקופה מורכבת מול עצמי שהרגשתי שאני חסומה בהרבה בחינות… נסעתי לירושלים ולאחריו חמישי ושני והתפללתי על הזיווג שלי ולקחתי על עצמי שאם זה יצליח אני אפיץ את זה הלאה. יום למחרת התחלנו לדבר ומשם הסיפור שלנו התגלגל בשנה האחרונה. הקב"ה ממש סידר הכל שיקרה בזמן הנכון ובדרך הנכונה. ידע לשים את האנשים הנכונים סביבנו, שידעו לתמוך, להקשיב, וגם לדחוף כשצריך. אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יכול להיות חלק בשידוך של מישהו אחר, לפעמים לא בהכרח מה שצריך זה הצעות אלא הקשבה והכלה ולדעת להגיד את המילים הנכונות. מאחלת שמחות גדולות ובשורות טובות לכל אחת.
• • •
והחיבוק האחרון, טרי מהשבוע האחרון במילואים:
קצין שאני לא מכיר ניגש אליי ואמר: "תודה שסידרת לאחי עבודה". עניתי לו שכלל אינני מכיר את אחיו, אך הוא הסביר: "פרסמתי באיזו קבוצה שאחי מחפש עבודה. אתה שלחת מספר טלפון של מישהו עם חברה בתחום. אחי התקשר – והתקבל. מאז הוא עובד שם כבר כמה חודשים".
לפעמים כל מה שנדרש זה מילה אחת. הודעה. חיוך. שליח קטן של חסד, שבורא הףעולם שולח אלינו בדיוק כשצריך.
אותם רגעים קטנים הם חיבוקים. לא פיזיים – אבל מרפאים לא פחות.
וכל מה שנותר – זה לפתוח את הלב. לומר תודה.
ולספר את זה הלאה, כדי שגם אחרים ירגישו – שהם לא לבד. ■
Ori88533@gmail.com
