חזקיהו מלך יהודה זכור כאחד מהמלכים הגדולים ביותר שהיו לישראל מאז ומתמיד. עם כל עושרו נהג בפשטות ובצניעות. נאמר עליו בפסיקתא שהיה אוכל בכל יום את אותה ארוחה צנועה, שתי אגודות של ירק ומנה פשוטה של בשר, והיו ישראל מלעיגין עליו ואומרים: "זה מלך זה?"
גם לאחר תקומת מדינתנו נפגשנו עם דמות מופלאה שכל חייה מסכת אחת של צניעות מרשימה. הנשיא השני יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית ז"ל גרו בצריף פשוט ודל תוך כדי מילוי תפקידם הנשיאותי. הם עשו זאת כדי להיות שותפים למצוקה ולצער של ישראל שגרו במעברות בתנאים קשים.
כנראה למד הנשיא בן צבי, אשר היה בקי בתורה עוד מימי ילדותו, עת למד בחיידר, מהנשיא הראשון של ישראל, משה רבנו (בתורה המלך נקרא נשיא), אשר ישב על אבן בזמן שישראל לחמו בעמלק. שואל המדרש: "וכי לא היה למשה כר אחד לישב עליו? אלא אמר משה: ישראל בצער, אף אני אהיה עימם בצער.
במהלך עשר שנות נשיאותו סירב בן צבי לקבל העלאה למשכורתו הזעומה. הנשיא חזר ואמר שכאשר יש עניים רבים בישראל, ובאותו הזמן המדינה נאלצת להקצות בצדק משאבים רבים כל כך לתקציב הביטחון, הוא אינו מוכן לקבל העלאה במשכורתו, וזאת למורת רוחם של חברי ועדת הכספים של הכנסת, אשר טענו שלא לכבוד מוסד הנשיאות שהנשיא ישתכר פחות מהנהג שלו. כאשר שהה הנשיא בשליחות ממלכתית בכמה מדינות באפריקה ניצלו חברי ועדת הכספים את היעדרותו מהארץ והעלו את שכרו. כאשר חזר הנשיא לארץ התנגד בכל תוקף למחטף וביטל אותו.
הנשיא קיים בכל נפשו ומאודו את דברי הרמב"ם על המלך: "ציווהו הכתוב להיות ליבו בקרבו שפל וחלל… לעולם יתנהג בענווה יתרה… רועה צאן קראו הכתוב, שנאמר: לרעות ביעקב עמו" .
למנהיגים כאלה אנו מייחלים:
מנהיגים שיתנגדו להעלאת משכורתם בזמן שיש פערים ניכרים בין שכבות העם; מנהיגים שיורידו באופן דרמטי את שכר נבחרי הציבור, השופטים והפקידים הבכירים; מנהיגים שיאמרו די למנהג של חלוקת כספים ייחודיים דרך חברי הכנסת לעמותות מקורבות וכו' לפני אישור תקציב המדינה בוועדת הכספים; מנהיגים שיבחנו כל שקל ושקל שיוצא מהקופה הציבורית או הלאומית ויוודאו שהם עומדים בקריטריונים צודקים, אמיתיים ולטובת המדינה בלבד.
כמה מתאים לאותו מנהיג דגול יצחק בן צבי שכאשר נסתלק מן העולם שמע אותו שלישו הצבאי לוחש במילותיו האחרונות את התפילה המרגשת "שומר ישראל שמור שארית ישראל". אמן כן יהי רצון.
