ילדת רחוב

היא הייתה מסתובבת בכפרים מסביב לשכונה. כולם הזהירו אותה: "תתרחקי מערבים, זה מסוכן", אבל היא לא הקשיבה, היא הייתה מסובבת את כולם.
כשהרווחה לא נתנה מענה החליט האב החליט לפנות לבית משפט. "אני רוצה מקום סגור". השופט פסק, והיא עברה למקום מוגן. הייתה שם שנה, וכשהייתה בת 16 הבטיחה: "אשמור על עצמי". חזרה הביתה, ושוב חזרה להסתובב בכפרים עם גורמים עבריינים. האב התחנן שיחזירו אותה למקום המוגן. "אין מקום", אמרו לו, "חכה". הוא עדיין מחכה.
היא כבר לא מתלהבת מהעבריינים, היא נהייתה כמוהם. השליחה שלהם. אבא שלה התחתן שוב, ואשתו של האב החליטה: "היא ילדה מסכנה, צריך לעזור לה". את הנשמה היא נתנה לה, הביאה אותה הביתה ועזרה לה. היא ביקשה את עזרתי. נפגשנו. נערה שובת לב, אך הנפש סוערת. יכולות גבוהות, חכמה, אך גם מתוחכמת. צעירה ובעלת ניסיון רב. אי אפשר שלא לאהוב אותה.
היא ידעה שלא אשפוט אותה ושהיא יכולה לספר הכול. "תעזרי לי, אני רוצה להשתקם, רוצה לעשות רישיון". היא התחילה לעבוד. היא ניסתה בכל כוחה, רצתה להצליח. "ענת, קשה לי", היא אמרה לי. "את צריכה מקום קשוח, שיציבו לך גבולות", עניתי. "את רוצה שננסה לבדוק עם רטורנו?" "אני לא אסבול שיגידו לי מה לעשות. לא יכולה עם מקומות סגורים". ויום אחד היא עזבה. הקשר בינינו נשמר בהודעות כתובות בלבד. "אני בסדר", היא כתבה, "אשרי המאמין", עניתי לה.
עכשיו שהיא בת 19 היא נעצרה כי עשתה מעשה חמור. ניצלו אותה, והיא נתפסה, היחידה מכולם, והיא יושבת בכלא. אני יודעת שהייתה מכורה. כמו סם, זה היה גדול ממנה. מסכת החיים שלה הובילה אותה לשם, ואני שם בשבילה ובשביל ההורים שלה.
יש בי כעס גדול כלפיה על שהלכה רחוק מדי, אבל גם רחמים על נערה שמסלול חייה נקבע כשהייתה בת 12, בגיל שאין בו יכולת בחירה בין טוב לרע. כואב.