במאמרו המכונן ״פוליטיקה והשפה האנגלית״, זיהה ג׳ורג׳ אורוול את הסכנה הטמונה בשימוש רשלני ומניפולטיבי בשפה. אנו רואים את תוצאותיו ההרסניות יום-יום בישראל, מניצול ציני של מושגים כמו ״מדינה פלסטינית״ ועד ל״ציונות״ של מנסור עבאס. הגיע הזמן לנקות את השפה, כדי שנוכל לחזור ולחשוב בבהירות
"רוב האנשים המוטרדים בכלל מהעניין יודו שהשפה שלנו היא במצב רע," כך פותח ג'ורג' אורוול את חיבורו המפורסם מ-1945, "פוליטיקה והשפה האנגלית". אורוול לא התעניין בדקדוק לשם הדקדוק, אלא בקשר העמוק והמסוכן שבין שפה משובשת למחשבה פוליטית מעוותת. טענתו המרכזית הייתה כי "שקיעתה של שפה" נובעת מגורמים פוליטיים וכלכליים, אך התהליך הופך להרסני דווקא בגלל שהוא מעגלי: "היא הופכת מכוערת ולא-מדויקת משום שמחשבותינו טיפשיות, אבל רישולה של השפה שלנו מקל עלינו לחשוב מחשבות טיפשיות."
לא צריך לחזור ל-1945 כדי לראות את המעגל הזה בפעולה. מספיק לפתוח עיתון בישראל של אוגוסט 2026. שאלות קונקרטיות – האם חמאס יישאר חמוש? כמה חרדים יתגייסו בפועל? האם תקום ישות פלסטינית ריבונית? – מוחלפות שוב ושוב במונחים שאפשר למלא כמעט בכל תוכן: "מתווה", "תהליך", "הסדרה", "שילוב", "מפת דרכים". ככל שהמילה כללית יותר, קל יותר לקיים ויכוח פוליטי שלם בלי להכריע מה בעצם עומד לקרות.
התובנה של אורוול רלוונטית היום לישראל יותר מאי פעם. הדיון הציבורי שלנו רווי ב"מילים חסרות משמעות", כהגדרתו. אורוול מציין כי למילים כמו "דמוקרטיה", "חופש" ו"צדק" הוצמדו כל כך הרבה משמעויות סותרות, עד שהן איבדו כל ערך אמיתי. "בהרבה מונחים פוליטיים משתמשים לרעה באופן דומה. למילה 'פשיזם' אין כיום כל משמעות פרט לכך שהיא מסמנת "משהו לא רצוי". לכל אחת מהמילים 'דמוקרטיה', 'סוציאליזם', 'חופש', 'פטריוטי', 'ריאליסטי', 'צדק' יש מספר משמעויות שונות שאינן מתיישבות זו עם זו." כמעט כל אחד, הוא מסביר, חפץ להתעטף במילים חיוביות ובלבד שהמשמעות תהיה עמומה: "לא זו בלבד (שלמילה דמוקרטיה) שאין שום הגדרה מוסכמת, אלא שהניסיון לייצר כזו נתקל בהתנגדות מכל הכיוונים. כמעט כל אדם חש שכשאנחנו אומרים שמדינה היא דמוקרטית אנחנו משבחים אותה."
קחו למשל את המילה "דמוקרטיה" בישראל. צד אחד משתמש בה כדי לתאר את סמכותו של רוב נבחר למשול ולקבוע מדיניות; הצד השני משתמש בה כדי לתאר דווקא את המגבלות המוטלות על אותו רוב באמצעות בתי המשפט, הייעוץ המשפטי ושומרי הסף. שני הצדדים יכולים לצאת להפגנה "להגנת הדמוקרטיה" כאשר כל אחד מהם מתכוון למבנה משטרי שונה מאוד. כך בדיוק הופכת מילה מתיאור של מוסדות וכללים למחמאה שהדובר מעניק לעצמו.
השחתת השפה העברית אינה מקרית. היא משמשת פוליטיקאים כדי להסתיר כוונות, לטשטש עובדות קשות ולהימנע מעימות חזיתי עם המציאות. הניסיון של גורמים במערכת הפוליטית לכבס את תמיכתו של מנסור עבאס ולהציג אותו, גם אם בעקיפין, כשותף "ציוני" או "ישראלי" בממשלת העם היהודי, מדגים זאת היטב. אפשר לתמוך בשותפות פוליטית עם עבאס, אבל אז ראוי לתאר אותה במילים מדויקות: שותפות עם מנהיג מפלגה ערבית התומך בהכרה במדינה פלסטינית. כאשר הדיון עובר לשאלה האם הוא "ציוני", "פרגמטי", "מתון" או "שותף לשינוי", התוויות מתחילות להחליף את העובדות.
גם התגובה לדבריו המחישה את כוחן של מילים. פוליטיקאים מימין וממרכז מיהרו להצהיר ש"לא תקום מדינה פלסטינית". אלא שגם כאן כדאי לעשות את התרגיל האורווליאני הפשוט: מהי בדיוק "מדינה"? האם רשות בעלת ממשלה, כוחות ביטחון, יחסי חוץ, מערכת חינוך ושליטה בשטח היא מדינה? באיזה שלב אוטונומיה הופכת לריבונות? ומה בדיוק מתוך הסמכויות האלה מוכן כל פוליטיקאי להעביר לפלסטינים? ברגע ששואלים את השאלות הקונקרטיות, מתברר עד כמה הסיסמה לבדה מספרת לנו מעט.
לגבי רצועת עזה הבהיר ראש הממשלה הבהיר שהוא דורש "פירוק אמיתי, לא פירוק פיקטיבי". עצם הצורך להוסיף את המילה "אמיתי" מלמד עד כמה המילה "פירוז" התרחקה ממשמעותה האינטואיטיבית. אם לארגון חמוש נשאר נשק, אם אנשיו נשארים מאורגנים ואם הוא ממשיך לפעול פוליטית – ראוי לפחות לשאול איזה חלק במציאות מתארת המילה "פירוז".
גם "כוח ייצוב" הוא ביטוי אורווליאני נהדר. מה עושה אותו כוח כאשר מחבל מסרב למסור נשק? האם הוא יורה בו? עוצר אותו? מחרים את הנשק? מתקשר לצה"ל? אם איננו יודעים לענות על השאלות האלה, "כוח ייצוב" אינו אלא שם נעים לדבר שטרם הוגדר.
המסקנה של אורוול היא אופטימית ודורשת פעולה. הוא מאמין כי "את הניוון של השפה שלנו אפשר ככל הנראה לרפא." השחרור מהסיסמאות הרקובות של השמאל ושל הממסד דורש סירוב מתמיד להשתמש במושגים המכובסים שלהם. אם נשוב לדבר בבהירות, לדרוש מושגים קונקרטיים, ולהשליך לפח "מצבורי פסולת לשונית" כמו "מדינה פלסטינית" ו"הכלה", נוכל להתחיל לשנות גם את המציאות עצמה. השפה היא כלי הנשק הראשון במערכה הרעיונית, וחובה עלינו לשמור אותה חדה ומושחזת.
השבוע האחרון לבדו מוכיח עד כמה המאבק הזה אינו תיאורטיהשבוע אמר מנסור עבאס: "מדינת פלסטין קיימת". יריביו אומרים: "לא תקום מדינה פלסטינית". בעזה מתווכחים אם חמאס יעבור "פירוז", ובישראל מתווכחים אם חוק שמציב "יעדי גיוס" יביא בפועל לגיוס. בכל אחד מהמקרים אפשר להתווכח שעות על המילים, ואפשר לעשות דבר מועיל בהרבה: לפתוח את האריזה ולבדוק מה יש בתוכה.
כמה שטח? כמה רובים? כמה חיילים? מי שולט? מי אוכף? מה קורה אם הצד השני מסרב?
אלה שאלות הרבה פחות מרשימות מ"דמוקרטיה", "שלום", "פירוז", "משילות", "שוויון" ו"הסדרה". יש להן יתרון אחד גדול: אפשר לענות עליהן.
וזו אולי הדרך הטובה ביותר ליישם את אורוול בישראל של 2026. בכל פעם שפוליטיקאי מציע לנו מילה גדולה, לבקש ממנו עובדה קטנה. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net
