דווקא ברפואה המודרנית, שהתקדמה בצעדי ענק, אנו חווים יותר מתמיד את עוצמת הגבולות. הטכנולוגיה מאפשרת היום לנטר כל תפקוד ביולוגי כמעט, לבצע ניתוחים זעיר–פולשניים, להחליף מפרקים, להשתיל לב, לבצע הפריות חוץ–גופיות ולשלוט בתסמינים ממאירים. אך במקביל, אנו נתקלים בקצה. בפצע שלא נרפא. בגידול שמתפשט. ביולדת שלא תקום. בילד שלא יתעורר.
דו"ח שפורסם ב–2024 על ידי משרד הבריאות בישראל קובע כי 13% ממקרי הפטירה בבתי חולים כללו התערבות רפואית חריגה בשבוע האחרון לחיים ,טיפולים שמוגדרים בידי האקדמיה האמריקאית לרפואה פליאטיבית כ"ממושכים מעבר לסביר, ללא סיכוי ממשי לשיפור". זוהי אחת מנקודות השבר הבולטות ברפואה של ימינו: היעדר הכרה בגבולות.
רופאים רבים מוצאים עצמם במאבק תמידי בין הרצון להושיע לבין ההכרה בכך שהחולה נמצא מעבר לנקודה ההפיכה. סקר מקיף שפורסם ב–The Lancet בשנת 2023 העלה כי כ–46% מהרופאים בארה"ב חווים שחיקה נפשית מתמשכת, כאשר אחד הגורמים המרכזיים הוא תחושת חוסר אונים אל מול חולה שממשיך לסבול למרות טיפול מקסימלי. התחושה הזו, לשלוט בטכנולוגיה, ולהבין שאין עוד מה לעשות , היא בדיוק הרגע שבו אדם צריך לזכור שיש גבולות לכח שלו, ולזכור שאיננו יכול לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.
במסגרות פליאטיביות בישראל, נעשית עבודת עומק מול משפחות וחולים כדי ללוות את החולה גם כשאין ריפוי. אחד הכלים המובילים בתחום הוא ה–SPIKES Protocol – גישה תקשורתית מובנית להעברת בשורות קשות, אשר פותחה כבר בשנות ה–90 ונמצאת כיום בשימוש רחב בעולם. הרופא לומד לא רק מה לומר, אלא גם מתי לא לומר עוד. מתי להפסיק להבטיח. מתי להתחיל ללוות.
כך גם בתחום הפוריות. טיפולי IVF אינם חסינים. מחקר ישראלי שפורסם ב–Human Reproduction מצא כי שיעור ההצלחה בלידות חיים בגיל 42–43 עומד על פחות מ–5% למחזור טיפול. ובכל זאת, זוגות רבים ממשיכים בסבבים נוספים ,לפעמים מתוך תקווה, ולפעמים מתוך חוסר מידע. כאן נדרש הרופא לשיחה אמיצה, מורכבת, כואבת ,ולפעמים להגיד: רב לך.
ואולי אחת הדוגמאות המובהקות היא בתחומי אונקולוגיה ילדים. שם, גם הרופאים האמיצים ביותר למדו ש"להיות רופא טוב" איננו אומר לרפא בכל מחיר, אלא ללוות עד הסוף בכבוד, ברגישות ובשקיפות. עבודות עדכניות מצביעות על כך שילדים חולי סרטן שמקבלים טיפול פליאטיבי מוקדם – חיים יותר, סובלים פחות, והמשפחות מדווחות על פחות טראומה נפשית לאחר מות הילד.
פרשתנו מלמדת את האדם שלא יחשוב שלכח שלו אין גבולות. האדם צריך ללמוד לקבל את הגבול, לעמוד מול אכזבה, ולהמשיך לפעול גם כשהחלום לא מתממש. וזה גם תפקיד הרופא , לומר את האמת, לשאת את הכאב, ולהיות לצד המטופל, לא מעליו.
לא תמיד נצליח. אבל נוכל לדעת שה' הוא הנותן לנו כח לעשות חיל, ולפעמים הוא גם מנסה אותנו. ומתוך כך – להפוך את הכאב למסע של אמת, של חמלה, של המשכיות. ■
