01
תנו לי לנפץ מיתוס רגע. זה אמנם קרה לאט אבל היום בסבירות גבוהה, הישובים הבטוחים במדינה נמצאים בכלל בגב ההר. קודם כל, הישובים מבוצרים מבחוץ – טכנולוגיות שונות ומרכיבי ביטחון מיוחדים יחד עם רבש״צ וסייר ביטחון מעניקים לישובים מעטפת ביטחון חיצונית שלכל מפגע קשה מאוד ולעתים אף כמעט בלתי אפשרי לחדור.
אבל זו רק חצי עבודה. כתושב יצהר אני שולח ללא כל חשש את בנותיי בגילי חמש ומעלה לחברותיהן ברחבי הישוב כשהדאגה היחידה היא שהן יחצו את הכביש דווקא במעבר החציה תוך תשומת לב מרבית. אני לא חושש שהן עלולות להיפגע חלילה ברחוב על ידי אף אחד. בש״ג הישוב לא נכנסים פלסטינים ללא היתר, ומאחר ואצלנו דוגלים ב״עבודה עברית״ ישנם בעלי מקצוע יהודים בכל המקצועות. מה זה יהודים? אתם צריכים פעם לראות את רבי יעקב אייל מיצהר. פועל בניין קדוש שעושה ״לשם יחוד מצוות ישוב ארץ ישראל״ לפני הטיח או אחרי הבלוקים. אתם צריכים לראות את שלום שיודע לעשות הכול. אחרי ששלום סיים כמה ימי עבודה אצלנו בבית הוא סיפר בחיוך איזה תענוג היה לו לחבר את הקרמיקה תוך כדי דיבור עם הקב״ה.
״עבודה עברית״ היא קודם כל מצווה: ״וחי אחיך עמך״, אבל במציאות הארצישראלית החדשה הוגי דעות ציוניים כמו א.ד גורדון ראו בה ערך בפני עצמה בתחיית האומה. ״על כן צריך לומר פשוט: כל מבוקשנו בארץ ישראל הלא הוא לעשות בידינו ממש את כל העבודות, המלאכות והמעשים מן היותר מחוכמים, היותר נקיים והיותר קלים עד היותר גסים, היותר מאוסים והיותר קשים ולהרגיש כל מה שמרגיש העובד את כל העבודות האלה, לחשוב כל מה שהוא חי על פי דרכנו. אז תהיה לנו תרבוּת, כי אז יהיו לנו חיים" (א.ד גורדון ״העבודה״).
המילים ״כי אז יהיו לנו חיים״ של גורדון מקבלות משנה משמעות כשבפועל בישוב מסתובבים פועלים ובעלי מקצוע יראי שמים בזמן בו במקומות אחרים אנשים חוששים לעלות על מונית.
02
ביום חמישי שעבר עלה חבר הכנסת איתמר בן גביר כמנהגו מידי חודש להר הבית. בזמנים בהם הדבר איננו מובן מאליו, ראוי לשבח את משטרת ישראל ומקבלי ההחלטות שהחליטו לאפשר לבן גביר את הכניסה להר חרף איומיו המפורשים של מנהיג החמאס. יומיים אחר כך חיסלו לוחמי הימ״מ מחבלים מארגון הג׳יהאד האסלאמי בדרכם לבצע פיגוע. לכבודם הבטיח מנהיג הג׳יהאד ירי טילים בחצות. אממה, אחרי שבן גביר הקים את לשכתו בשכונת שמעון הצדיק איים דובר החמאס בהבערת השטח. גם אחרי הקמת הלשכה וגם אחרי החיסול בג׳נין נשארו האיומים ריקים מתוכן. על תושבי שכונת שמעון הצדיק אגב, עברו החודשים השקטים ביותר בשנה וחצי האחרונות, כמו שקראתם ביומן של בן גביר אותו פרסמנו כאן לפני מספר שבועות.
כך היה תמיד: אחרי אוסלו קיבלנו גל טרור של אוטובוסים מתפוצצים, קיימפ דיוויד והבריחה מלבנון הביאו את אינתיפאדת אל-אקצה וההתנתקות נתנה את המרץ למלחמת לבנון השניה. הנוסחה בשכונה פשוטה: הפגנת כוח = שקט, חולשה = מלחמה.
03
פרופורציה חברים. לפני 119 שנה בחודש ניסן התרס״ג, 06.04.1903, נטבחו עשרות יהודים ונפצעו מאות בפוגרום סדיסטי ואכזרי שבוצע בעיר קישינב בחסות הממשלה הרוסית. ליהודים המפוחדים לא הייתה כל אפשרות להגן על עצמם מול הרוצחים. ״כִּי-קָרָא אֲדֹ – נָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד: הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט״, כתב ביאליק בקשה שבשיריו.
11 יהודים נרצחו בשבוע אחד. זה איום ונורא, הממשלה רחוקה מלעשות הכול כדי לפתור את הבעיה ועדיין, כל הרוצחים חוסלו מיד. לדברי הרמטכ״ל רא״ל אביב כוכבי, עשרה פיגועים ודאיים סוכלו והאדישות מאיתנו והלאה. השמש והשיטה בכו וכעסו יחד עם הציבור בישראל כולו. ברוך השם יש לנו עם חזק, מערכת ביטחון חזקה ולוחמים מלאי מוטיבציה ומהמקצוענים בעולם.
את הממשלה אפשר להחליף.
