01
אין לי כוונה לזרוק אבן בבאר ממנה אני מסיימת מסיימת לשתות בימים אלה, אבל קווים כללים על הארוע שנקרא אקדמיה בכל זאת יש לי כמה מילים לכתוב. אני מסיימת תואר שני בלשון עברית כולל לימוד ארמית, פיניקית וגם די הרבה על השפה העברית, באוניברסיטה העברית, ואין ספק שהאקדמיה היא חלקה עצמאית שלא מחוייבת לציונות או למדינה ו"יום הנכסה" מצויין לצד יום ירושלים, כמעט באותה הנשימה, למשל. ודווקא בתחילת המלחמה היה נראה שיש איזה ניצוץ ורוב מוחלט של האוניברסיטאות אפשרו תנאי השלמה והתחשבות באנשי המילואים, בבני הזוג ובנפגעים, אבל כשהדם כבר התקרר והזעם איתו, האקדמיה בכללותה חזרה להיות נרגנית ושונאת דברים ציוניים מידיי או גרוע יותר- יהודיים מידיי. וזה בעיקר חבל, כי הראש היהודי החכם שמצליח לקבל פרסי נובל על הצלחות פורצות דרך, הרבה בגלל חייו הקשים והגלות הארוכה, לא חייב גם להתנהג באותה שנאה עצמית שהתפתחה בגלות כדי להינצל. אנחנו מספיק שנים מדינה ריבונית כדי להתחיל לבור את הבר מן התבן ולהפריד בין החוכמה שרכשנו בוויכוחים ובהעברה בעל פה של מסורת לבין שנאה עצמית. אני מאמינה שזה עוד יתאזן בסוף. זה חייב להתאזן.
02
כשמשפחה של חטוף מבקשת להיפגש, אף אחד לא יכול לעמוד בפניה ונפגשים. המטה שלהם שמשומן היטב ושלא מעטים בו דוגלים בהפסקת המלחמה לאלתר ובשחרור מחבלי הכלא והנוח'בות בתמורה לחטופים, משתמש במשפחות היטב- בעיקר במשפחה היותר רחבה של החטוף. כשהגעתי לארוע שהם ארגנו ל"נשות הקואליציה"- שהיה בנוי היטב כסד לחצים עצום ומחריד, יצאתי עם דמעות. אין דבר כואב יותר מלראות משפחה מתייסרת מילד שחטוף אצל נאצים ברבריים אכזריים וארורים. אבל גם כשיצאתי משם ידעתי שאם נפסיק את המלחמה בלי לסיים את ארוע החמאסי בעזה, אנחנו לא רק בזים לדם החיילים הרב שנשפך אלא אנחנו מזמינים במו ידינו את החטופים הבאים, את הרצח והאונס הבאים חלילה, וקרוב מתמיד. יום אחרי הארוע, בן זוג של מישהי שהשתתפה באותו המפגש,שהוא גם בכיר בממשלה, הוציא הודעה שיסכים לכל מחיר שיידרש בעסקה כדי להחזיר את החטופים. ואני תפסתי את הראש וחשבתי שגם אם הוא חושב ככה, החמאס לא אמור לדעת שהוא מוכן בכל מחיר לשחרר את החטופים- כי אז המחיר שלהם יעלה למשהו שאי אפשר לעמוד בו וממילא הוא יגרום להם להשאר שם עוד ועוד חס ושלום. חייבים להחזיר את החטופים יחד עם ניצחון על החמאס וניצחון במלחמה. אי אפשר להפריד ביניהם, זה בלתי ניתן להפרדה. וזה קורע לב וזאת המציאות שלנו ואיתה ננצח, כי אין לנו ברירה.
03
השבוע עיתונאי של ערוץ 2 חצה קו מוסרי, ובשם רדיפת השמאל נגד מפקד תחנת המשטרה בחדרה- שכל חטאו הוא שהוא שומר על החוק בעירו ולא נותן לאדוני הארץ לפגוע באיכות חיי תושבי העיר באופן קבוע – אותו עיתונאי הגיע ברכב עם סולם, עלה על הסולם צמוד לגדר של ביתו של המפקד וצילם אותו ואת אשתו בבגדי ים מינימליים בבריכה בביתם. אפילו מי שבעד ההפגנות, חסימות הכבישים, הצתות חוזרות ונשנות, פגיעה באיכות החיים של אזרחי ישראל ופגיעה בתשתיות המדינה פעם אחר פעם, אבל עדיין עם טיפת יושרה- חייב להודות שיש במעשה הזה הטרדה, בטח כשאשתו של המפקד מבקשת שיפסיק לצלם אותה כי הוא מטריד אותה. לא עוזרת הטענה האידיוטית של הכתב שמדובר בשטח ציבורי- כי אם מישהו היה מטפס על החלון הגבוה במלתחת נשים של חוף ים ציבורי בתל אביב ומצלם שם נשים בבגד ים לפני שהתלבשו- הוא היה נאשם ללא ספק בהטרדה מינית, ואם הוא לא היה מהצד הנוח של המפה הפוליטית או שהנפגעות היו מהצד הנוח- הוא גם היה נעצר ונתבע על הטרדה מינית, בלי צל של ספק. מארגוני הנשים אני לא מצפה לכלום, כי הן מתעוררות להגנת אישה רק אם הארוע מתאים להן פוליטית, אבל נראה לי שאפילו בתי המשפט, אלה שלעיתים הם וצדק הם קווים מקבילים, לא יוכלו לטעון אחרת מאשר שהייתה פה הטרדה, אחרת שופטת עוד יכולה למצוא שכן נודניק שמצלם אותה ערומה וטוען על אכיפה ברירנית אם היא תתלונן על זה, למשל. ולכן גם מכתב לפני תביעה שערוץ 12 שלחו לבן שלנו שובאל על זה שכתב על העיתונאי שהוא מטריד, די מגוחך ומראה שהם לא כלבי השמירה של הדמוקרטיה אלא סתם כלבי רחוב, כי בשם סיפור או פגיעה במפקד משטרה שעושה את תפקידו כמצופה אסור לחצות קווים אדומים ואסור להם להטריד ואסור להם לפגוע. הם תקשורת אבל לא קובעי החוקים, למזלנו. שובאל דווקא שמח על המכתב הזה כי הוא יוכל לטעון שאמת הוא דיבר. והוא לגמרי צודק. ■
