כל ההתמדות קשות

01
כולנו מכירים את המשפט ״כל ההתחלות קשות״, אולם למען האמת ההתחלה היא יחסית קלה לעומת ההתמדה. הדברים נכונים ביחס לדיאטה, לימוד תורה ועבודה אישיותית; ועל אחת כמה וכמה ביחס למלחמה. במדינת ישראל אנו לא רגילים למערכות צבאיות ארוכות אולם מלחמה זו היא שונה. יתרה מזאת, לא משנה כיצד יסתיים הסבב הנוכחי – בהשמדה של החמאס, בחזרת ההתיישבות בחבל עזה ואפילו בהרחקה של החיזבאללה מעבר לליטאני – כולנו מבינים שאנו הולכים לקראת שנים של מלחמת התשה מתמשכת בכל הגזרות – דרום, צפון ומרכז.
02
בפרשיות השבוע הללו נקרא פסוקים על יציאת מצרים. מבין שלל הפסוקים שכתובים כולם בלשון עבר ישנו פסוק חריג שכתוב בלשון הווה מתמשך: ״ובני ישראל יוצאים ביד רמה״ (שמות יד, ח). יציאת מצרים איננה מאורע חד פעמי אלא פעולה מתמשכת שבכל רגע מתקדמים בה יותר ויותר; יוצאים מהמיצרים יותר ויותר.
03
הדרך לשרוד במסע המתמשך היא למצוא את נקודות ההישג החלקיות. כדאי לא להתמכר למשפטים כדוגמת ״כל עוד יש חמאסניק אחד בחיים/ כל עוד יש טיל שנורה על ישראל/ כל עוד יש חטוף אחד שלא ניצל – זה אומר שהפסדנו״. חיסול כוחו הצבאי של החמאס והרס התשתיות שלו לשנים ארוכות קדימה זהו גם שלב חשוב בניצחון. הרבה חיילים נהרגו למען הישגים חלקיים, ואין זה סותר את הלחץ שיש להפעיל על מנת שהניצחון יהיה מובהק עוד יותר.
04
בשורה התחתונה מצבנו כבר כעת טוב יותר מלפני השביעי לאוקטובר – הן בעצם ההתפכחות מהקונספציה (שאוי ואבוי לנו אם הייתה מתרחשת עוד חמש שנים שהאויב היה מתואם וחמוש הרבה יותר); הן בכוחות הגבורה והאחדות שישמשו כמטעני חוסן לשנים ארוכות קדימה; והן בהקטנת האיומים הצבאיים בגזרות השונות.המחירים הם אדירים; הכאב והשכול יישארו לנצח; אולם רק בכדי להכניס לפרופורציה: במלחמת יום כיפור, האיומה במלחמות ישראל, נהרגו כשלשת אלפים חיילים בזמן שהאוכלוסייה במדינה מנתה כשניים וחצי מיליון יהודים. כיום אנו מונים כשבעה מיליון יהודים במדינה משגשגת ופורחת. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אנו ממשיכים לצאת ביד רמה ממצרים, ייקח כמה זמן שייקח.
05
מהו זמן? זמן הוא היכולת שלנו לסמן תהליך. כאשר ישנו זמן אנו מציינים נקודה מסוימת המשמשת כנקודת התחלה וממנה ניתן להתקדם הלאה, זמן הוא היכולת לסמן תנועה והתקדמות. בחלקים נרחבים של העולם הקדום לא היה קיים מושג הזמן. האדם האלילי חי במעגליות חיים סתמית: לידה, עבודה, מוות, וחוזר חלילה. האדם הקדמון הבחין אמנם במעבר בין עונות השנה, אולם ספירת שנים וציון פתיחה של שלב חדש – לא היו במודעות האנושית עד לימי הכרוניקנים היווניים. בעולם האלילי אין לאן להתקדם, אין תהליך. האדם שבוי במעגל סיזיפי נצחי ללא אפשרות פריצה; או במילים אחרות: עבדות. האדם האלילי אינו יוצר יחידות זמן ולכן הוא נשלט בידי הבל-הזמן; נשחק, פועל מכוח האינרציה ואינו שולט על חייו. במצרים, התרבות המרכזית של העולם העתיק, אין דבר מעבר לעבדות: ״מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת״ (מכילתא יתרו); לא רק עם ישראל, גם ׳האדונים׳ המצרים היו מצויים במצב נפשי של עבדות; סגירות לכל דבר מעבר לקיימות סתמית; אין דבר מעבר לטבע האקראי הנשחק במעגלי הזמן.
06
כל זאת הולך להשתנות ביציאת מצרים. חודש ניסן הוא החודש בו למעשה נולד הזמן בעולם; בפרשת בא אנו לומדים ש״החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה״ (שמות יב, ב). בחודש ניסן מתחילה ההיסטוריה לצאת לדרך. מעתה יש ראשית, יש התחדשות, מתחילה הצטברות של זיכרון היסטורי. לזמן ישנם שני ממדים: זמן קבוע וזמן משתנה. על מנת למדוד זמן אנו זקוקים ראשית לכל לנקודת מוצא, לבסיס קבוע ויציב; ולאחר מכן, לתנועה שאותה ניתן לסמן כהשתנות והתקדמות. גם בתחושה האישית אנו מרגישים כך: אם אנו לא בתנועה ובהשתנות, אנו מרגישים שהזמן ׳לא זז׳.
07
לאן מוביל אותנו הזמן? לאן מובילה ההיסטוריה? היסטוריה איננה רק ״רשימת הפשעים, השיגעונות והאסונות של המין האנושי״ כדבריהם של היסטוריונים פסימיים; ההיסטוריה היא, כלשונו של הרב קוק, ״היסתוריה״ – ׳הסתר-יה׳; ההיסתוריה מובילה אותנו לכיוון מסוים, אלוהים מתגלה בהיסתוריה. הגודל הראשוני של שבת יציאת מצרים ממשיך לאורך כל ההיסתוריה הישראלית ומביא אותנו להפטרה שאנו קוראים בשבת הגדול לפני חג הפסח, שבה אנו לומדים על ״יום ה׳ הגדול והנורא״ (מלאכי ג, יג); על דמותו של אליהו הנביא, האיש שהזמן והמוות לא שלט בו ועלה בסערה השמימה הוא המבשר לנו את אותו יום גדול ללא מגבלות הזמן, ליום ״אשר הוא לא יום ולא לילה״. ■