בליל הסדר נסב לשולחן כבני חורין וכבני מלכים. התורה בפרשת יתרו הבטיחה לנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
בכל הדורות הוכחנו – בין שבשעות של ברכה והצלחה ובין שבשעות צרה ומשבר – כי אכן בני מלכים אנו. תמיד שמרנו על כבודנו הלאומי, וכדברי חז"ל: "אפילו בשעת סכנה אל ישנה אדם מהרבנות שלו", כלומר על האדם ועל האומה לצעוד תמיד בראש מורם ובזקיפות קומה.
המשנה הראשונה בפרק העשירי במסכת פסחים אומרת כך: "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב". הרמב"ם ובעקבותיו הרמ"א מבינים שהמשנה מלמדת אותנו שבלילה הזה גם העני המרוד יוצא לחירות, והוא בן מלך, וחייב להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים ממש. נכון שהוא עני בחומר, ואולי גם עני ועצוב במצב רוחו, אבל הוא חלק מעם ישראל שיצא הלילה לחירות עולם ולמלכות נצח.
שואל המהר"ל (בגבורות ה' פרק סא) מה הועיל לנו שה' הוציא אותנו ממצרים בכבודו ובעצמו, הרי חזרנו להיות משועבדים לארבע מלכויות ולשבעים אומות. ומשיב: "כאשר יצאו ישראל ממצרים קיבלו את הטוב בעצם אופיים, עד שהינם בני חורין מצד מעלתם, גם אם יש שיעבוד מקרי וחולף, השם של בני חורין ומלכים הוא בישראל בעצם, והמעלה והחשיבות לא תתבטל לעולם".
כוונת המהר"ל היא שאף על פי שעברנו גלויות רבות, צרות ופוגרומים, תמיד התגברנו בחסדי ה' ומכוח האישיות הישראלית הלאומית והפרטית, שהיא איתנה יותר מכול. די לנו אם נזכיר דוגמה אחת מני רבות, את עולה הגרדום הראשון, שלמה בן יוסף, שצעד בקומה זקופה אל עמוד התלייה בכלא עכו ושירה על שפתיו, ואמר: "אני חושב שאינני ראוי לכבוד הגדול הזה – להיות היהודי הראשון שייתלה בארץ על ידי המלכות הבריטית לאחר אלפיים שנה. אני מתגאה בכך".
הלוואי שנזכה שהממשלה החדשה שתקום בע"ה תהיה ראויה לעם בן חורין שבניו בני מלכים. וכלשון הרב קוק זצ"ל: "בואו נא אחים אל הסדר כולנו, ייוודע לנו שהננו בני מלכים, ועם שהחירות היא גורלו הנצחי". חג שמח!
