בפרשתנו העם מתלונן על געגוע מוזר לאוכל של מצרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת החציר…" זה תיאור של רעב מסוג אחר, הדהוד רגשי, נוסטלגי, שקשור הרבה יותר לנפש מאשר לבטן. מה בעצם קורה להם?
התיאור הזה מתאים היטב לתסמונת מוכרת בתחום הפסיכיאטריה: תסמונת פוסט-טראומטית עם עיוותי זיכרון והתנהגות הסתגלותית לקויה. בניגוד לדימוי הפופולרי של PTSD, ,הכולל סיוטים ופלשבקים, קיימת וריאציה שקטה יותר, אך לא פחות הרסנית , שבה הנפגע מנסה לשרוד באמצעות אידאליזציה של התקופה הקשה עצמה. הוא מדמיין את העבר , אפילו אם היה רצוף השפלה, כאב או סכנת חיים , כטוב יותר מההווה המבולבל והמאיים.
למה זה קורה? ההסבר טמון במנגנוני ההגנה של המוח. מחקרי דימות מוח עדכניים הראו שזיכרונות טראומטיים אינם מעובדים כראוי באונה הרקתית ובאמיגדלה, ולכן אינם מתייצבים כזיכרונות רגילים. הם נשמרים בצורה מקוטעת, מעורפלת, ולעיתים מתערבבים בפנטזיה. כשהאדם שרוי במתח מתמשך, ללא עוגן רגשי, הוא חוזר למה שידוע לו , גם אם זה כואב.
בקהילות שעברו טראומה קולקטיבית כמו פליטים, אסירי מחנות, או תושבי אזורי לחימה התופעה הזו מופיעה בצורה רחבה. הם נזכרים במנהגים, באוכל, אפילו במכות ובצליפות כ"פשוטים", אל מול הכאוס הנוכחי. במחקר שפורסם ב-2020 בכתב העת 'The Lancet Psychiatry, תוארו פליטים סוריים בירדן שהעדיפו להישאר במחנה הפליטים במקום לצאת לשיקום – כי שם "היה סדר, והיו חוקים ברורים". בדיוק כמו בני ישראל במדבר.
תסמונת זו מוכרת כיום היטב גם בצה"ל, במוסדות טיפול בנפגעי אלימות, ובמרכזים לטיפול בנפגעי טרור. החולה אינו מזייף – הוא באמת חש געגוע למשהו מהעבר. אך זה אינו געגוע למקום טוב, אלא לרגע שבו ההבנה הפשוטה גברה על הסיבוך הרגשי של ההווה.
וכאשר משה מבקש את נפשו למות מרוב עומס – ברור שגם הוא סובל מתסמיני שחיקה רגשית חמורה. הפסוק "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה" מקבל פרשנות קלינית מדויקת: קריסה תחת עומס נפשי בלתי פוסק.
אם נלמד לזהות ולשים לב לנקודות החשוכות שבתוכנו, להסתכל להן בעיניים, נמצא את התובנות שבהן נשכיל להאיר את חיינו. ■
