וינסטון צ'רצ'יל היה קצין בצבא האנגלי בתקופה בה אנגליה שלטה על עמים רבים בעולם. הוא היה גם עיתונאי מוכשר, סופר, ופוליטיקאי. עוד טרם מלחמת העולם השנייה הוא נטה לגישה תקיפה נגד גרמניה המתעצמת והמתחצפת. כשפרצה המלחמה, בדיוק על פי תחזיותיו, הוא מונה לראש הממשלה, והנהיג את עמו ולמעשה את העולם החופשי כולו במלחמה נגד גרמניה. צ'רצ'יל היה אז בשיא פרסומו, והעריצו אותו בארצו ובעולם כולו. והנה, בבחירות הכלליות שנערכו באנגליה מיד אחרי המלחמה, הוא ומפלגתו נחלו כישלון מוחץ, והוא כמעט וירד לגמרי מהבמה הפוליטית. כנראה שאזרחי אנגליה חשבו שמי שטוב להנהיג את העם במלחמה לא בטוח שייטיב להנהיג את העם גם בשלום… לתחום הזה הוא לא התקבל למרות כישרונותיו הרבים.
פעמים כה רבות, מתקבלות החלטות לדחות אדם ממשרה נחשקת או מקום לימודים, אבל לא תמיד השיקולים מוצדקים דיים, ומה שנראה במבט ראשון הוא לא תמיד נכון בפרספקטיבה של שנים. יש היום מחסור ברופאים – התורים בקופות ארוכים מדי, וכמחצית מדור הרופאים הנוכחי נושק לגיל חמישים פלוס. ועדיין, בתי הספר לרפואה מעמידים רף גבוה לקבלה, שמתמקד בתחום הלימודי ההישגי וביכולת הקוגניטיבית. פחות נבחנים חלקים אישיותיים של המועמדים, כמו אינטליגנציה רגשית, הקשבה, אמפתיה, יצירתיות, כישורי תקשורת, כוח סבל, יכולת ללקיחת אחריות, ועוד. וכך נדחים על הסף רופאים פוטנציאליים שיכלו להצטיין במקצוע ולהביא מזור למטופלים רבים. במחקר אמריקאי שהשווה בין שתי קבוצות, האחת נבחרה על פי מיון קפדני והשנייה על פי הגרלה אבל עם התחייבות להתמיד בלימוד ולהשקיע – לא נמצאו בסופו של דבר הבדלים בולטים בהצלחה הלימודית והמקצועית. אני מניחה שאם הם היו נותנים צ'אנס לסטודנטים המוגרלים לסיים את מסלול הלימודים עד תומו, ועורכים מחקר השוואתי חוזר – התוצאות היו מפתיעות עוד יותר. אז אם אתה אדם עם רצון להיטיב, יש לך כישורים אנושיים נדירים, אתה אמפתי, וסבלן ורגיש ורוצה להיות רופא – יתכן מאוד שתזכה לשמוע שלא התקבלת. ההפסד כולו של ציבור המטופלים.
היו כמה פעמים שלא התקבלתי. רציתי מאוד להתקבל אחרי השמינית לשרות לאומי בכפר הנוער בכפר חסידים, אבל איחרתי את מועד ההרשמה. כשהגעתי למשרדי האגודה להתנדבות בעם במרכז תל אביב כדי לנסות להידחק פנימה בכל זאת, ענה לי המנכ"ל דאז – שאול יהלום – במילים פשוטות וקצרות: לא. איחרת את המועד. או שתסכימי להגיע לקיבוץ שעלבים, שם נשאר מקום אחד לבת שירות לאומי, או שתואילי להיפרד לשלום מהרעיון של תרומה במסגרת האגודה להתנדבות בעם השנה. Take it or leave it. מזל שקיבלתי את עצתו, כך פגשתי את גיסתי לעתיד, הרבנית ברוריה בן שחר, שלימים הכירה לי את אחיה הקטן, הרי הוא בעלי.
ושוב, זה קרה. לאחר שנים רבות של עבודה קלינית, בחלון הזדמנויות בזמן חופשת לידה, חשבתי לעבור לתפקיד ניהולי באחת מקופות החולים. אמנם זהו תפקיד משעמם יחסית לתפקיד של רופא 'בשטח', אבל זה נותן גיוון מקצועי, וגם שעות העבודה נוחות יותר. היום לא ברור איך אפילו עלה הרעיון ההזוי הזה, אבל ניסיתי. שמונה שעות ארך המבחן – תאורטי וקבוצתי וראיון אישי. לבסוף הוכרע שאני הרבה יותר מתאימה לתחום האומנות מאשר לתחום הניהול, ולא התקבלתי. וטוב שכך, כי לאחר זמן קצר הגיעו לפתחי הצעות לפרויקטים הרבה יותר מעניינים, והמשכתי בעבודה קלינית בתחום הפריון. כך עד היום הזה אני זוכה לראות תינוקות שנולדו בעקבות טיפול פריון שנתתי בסיעתא דשמיא כמובן, וזה מאוד מרגש. איזו זכות.
אז לפעמים טוב לא להתקבל.
בספר 'אם נתעלם מהפיל' שואל המספר איך תעוף הציפור אם שטח הפנים שלה כל כך קטן יחסית למשקל הגוף? היא בוודאי לא תצליח להתנתק מהרצפה! כך על פי הנוסחאות היבשות. אבל המזל הוא שהציפור לא חשבה על כל זה, ולכן היא עפה. לא תמיד כדאי לבדוק את הנוסחאות, לפעמים כדאי לסמוך על האינסטינקט והראש הבריא. כמה זה נכון. ברמת הפרט וברמת הכלל.
בשבועות אלו יותר ויותר ילדים מקבלים תשובות שליליות ממוסדות לימודים שאליהם הם ביקשו להתקבל. אין מה לומר, הפגיעה בדימוי העצמי, הכאב, הרגשת האכזבה ולפעמים גם הבושה גדולים מנשוא. כל מה שכתבתי קודם נכון, ויש מי שמכוון אותנו מלמעלה, והכל לטובה. ובכל זאת – אנחנו חייבים להרחיב את המבט ואת קירות הלב, להתבונן על הנשמה של כל ילד וילד במבט של מעוף הציפור – אותה ציפור שלא מתפלספת יותר מדי, ולמצוא את כנפי הרוח שיישאו את אותו נרשם שלא התקבל מעלה. זאת חובתנו כחברה מתוקנת ואכפתית. אנחנו חייבים לדאוג שלא יהיו ילדים דחויים. כולם אהובים. כולם טהורים. כולם מתקבלים – לעיתים אחרי הכוונה כזו או אחרת. ■
