לא טור פרידה

01
לפני שש שנים עזבתי את הישיבה לטובת החיים הציבוריים. זה בער בי. קשה היה לעזוב את תיבת הנח בישיבה. עוד בזמן הישיבה הייתי די פעיל, והרגשתי מספיק בשל. החלטתי לעזוב כדי לעבוד בפעילות ציבורית בלי לדעת לאן. גלגל הקב"ה שחודש אחרי שעזבתי חיפש יו"ר הישוב עמונה אביחי בוארון מישהו שינהל את מטה השטח נגד פינוי הישוב, והמליצו לו עלי. ישבנו יחד כחצי שנה לפני הפינוי ושאביחי מנה לי את האפשרויות הריאליות להצלת הישוב. אביחי סיפר שהאפשרות הכי טובה להצלת הישוב היא העברת חוק ההסדרה. אממה, מתוך 120 חברי הכנסת בזמן שישבנו היה רק ח"כ אחד שהאמין שהדבר הזה אפשרי. בצלאל סמוטריץ'. סוף דבר, אחרי כמה חודשים הצביעו 61 חברי כנסת בעד החוק. את עמונה זה לא הציל כי בנט לא נלחם מספיק על הסעיף הרטרואקטיבי אבל אלפי בתים בכל רחבי יו"ש נצלו מהרס ודאי. עבורי זה היה שיעור אדיר ביכולת הפוליטית להשפיע.
02
אומרים שהפוליטיקה מלאה בסחלה, אדם לאדם זאב, אינטרס אישי שמתערבב בהגזמה באינטרס הציבורי, מניפולציות כל יום וציניות שאין לה גבול. אז אומרים. כמו כל דבר בעולם הזה גם הפוליטיקה איננה שחור ולבן. יש בה תהומות וגם פסגות, חושך ואור והכל בעצימות גבוהה. בכנסת החליטו לגרש את מתיישבי גוש קטיף, לתת לבית המשפט העליון לעשות מה שבא לו, לתת אוטונומיה לערבים ולהשאיר את מתיישבי יהודה ושומרון נתונים לחסדי קצינים במנהל האזרחי כבר 40 שנה.
מהצד השני, חברי הכנסת גם החליטו שלשבת יש מעמד משמעותי במדינת היהודים, הם שומרים על קודשי ישראל ובולמים ניסיונות רבים לפגוע בארץ ישראל, בתורה ובזהות היהודית של המדינה. לא רק, חברי הכנסת מצליחים לעזור לשולחיהם ברמה האישית מול בירוקרטיות מסובכות שאין להן סוף. הם מצליחים לפתור מידי יום מאות ואלפי בעיות פשוטות ובדרך כלל אף אחד לא ידע לעולם על הטובה שעשו.
פגשתי בשנים האחרונות נציגי ציבור רבים. במסגרת עבודתי כמנכ"ל עוצמה יהודית וכיועצו הצמוד של ראש מועצת שומרון. בניגוד לדימוי הציבורי, רובם של נציגי הציבור הם אנשים עם לב זהב, ברק בעיניים לעזור ולעשות טוב, ובדרך כלל אנשים שיכלו להרוויח הרבה יותר בשוק הפרטי. אז נכון, זה לא שכללי המשחק הדמוקרטיים לא מביאים איתם גם בעיות קשות ומלחמות קרדיטים. זה קורה ובמיוחד אצל אנשים מוכשרים, הקלות בה האינטרס הלאומי והאישי מתערבב מפחידה בהחלט. הרי אנשי ציבור שבאמת מוכשרים ומועילים מאוד לשולחיהם צודקים כשחושבים שההישארות שלהם במרחב תעזור לציבור הרחב. משם לניפוח עצמי מוגזם וקרבות אגו הדרך יכולה להיות קצרה ומפחידה.
03
התלבטתי הרבה אם להתמודד בפריימריז.
מהצד האחד בוער בי הרצון להשפיע ולהוביל מהלכים משמעותיים עבור עם ישראל מתוך בית המדרש של הרב קוק. לזה הקדשתי את רוב חיי הבוגרים (31 מי ישמע). לדעתי חייבים בכנסת אנשים שיבואו ליזום ולהוביל. ממגננה להובלה.
מהצד השני אם באמת אצליח להגיע לכנסת, יש פחד גדול להפוך ללוחם אגו ומחמם כיסא. רבים וטובים לפני כשלו – למה שאצלי זה יהיה אחרת? רבים וטובים לפני שהיו אנשי ציבור מסורים וישרים, כשלו. זו המטרה, אבל מי מבטיח.
הרבה התייעצויות קיימתי עד שרב-חבר סיפר על יהודי בשם זושא שהיה מעביר שיעורי חסידות. זושא היה יהודי רהוט וסוחף שאנשים אהבו מאוד לשמוע. אבל זושא, חב"דניק אמיתי הרגיש שאמנם כולם מתחזקים אבל הלב שלו מתמלא גאווה והוא מתמוגג מתשואות הקהל. בצר לו פנה זושא לאדמו"ר האמצעי של חב"ד בשאלה מה עושים. נו, אמר הרבי: "שזושא יהיה בצל (גוש קליפות) ויהודים ילמדו חסידות". כלומר, אם עם ישראל חשוב לך מה אכפת מה יהיה אתך. קצת מסירות נפש. בכל זאת מסירות נפש כזו אין לי. פניתי לכמה חברים ורב שמכיר טוב את הזירה הציבורית בבקשה להיות העוגנים שלי בזירה. תכסחו כל פעם שנראה לכם שמשהו זז מאיזון – ביקשתי, והם הסכימו. כמובן גם לפריימריז מלאי הפירגון בציונות הדתית היה חלק נכבד בהכרעה. זה כל כך נדיר בפוליטיקה.
זהו לא טור פרידה. ובכל זאת תודה ענקית לצוות פרסומי ישראל והאנשים שמאחורי העיתון: לישראל, רונית, צביקי, אלעד, נחמה, יהודה, נחלה ונועה. לקוראים שמידי שבוע נתנו אמון, קראו, האירו והעירו. מטבע הדברים בתקופת הבחירות לא אערוך את העיתון, את גילוי דעת אני משאיר בלב שלם בידיו של עורך המשנה אלעד הומינר היקר. הוא יעשה את זה הכי טוב שיש.