אני הולך לגעת כאן בנקודה לא פשוטה. נקודה מורכבת, כואבת, כזו שמעטים מעזים לדבר עליה בקול. וחשוב לי לומר כבר בהתחלה: אינני מגיע חס ושלום ממקום של ביקורת. לא שיפוט, לא הטפת מוסר. רק אהבה. רק רצון שאולי, אולי, הדברים האלו יצליחו להקל ולו במעט על איזו משפחה אחת, לתת לה כוח, כיוון, או אחיזה בתוך כאב שהוא כמעט בלתי נתפס.
לפני הרבה שנים יצאתי עם משלחת צה"ל לפולין, משלחת שנקראה "עדים במדים". למשלחת הזו הצטרפו גם כמה הורים שכולים. אחד מהם היה אב שבנו נהרג בעקבות טעות של מפקדו. טעות קשה. המפקד שלח אותו לבצע משימה במקום שהיה חשוף לתצפית של האויב, וכדור של צלף קטע את חייו. מאותו רגע האב הזה נכנס למלחמה. מלחמה נגד צה"ל כולו, ומלחמה אישית, יוקדת, נגד אותו מפקד.
אני לא מאשים אותו. מי יכול לשפוט אדם שאיבד את היקר לו מכל? אבל במבחן התוצאה – המלחמה הזו אכלה אותו מבפנים. הוא התגרש מאשתו, ניתק קשר עם כל ילדיו, והפך את חייו לאנרגיה אחת ארוכה של מאבק. שם למדתי שיעור קשה: יש מלחמות שגם אם אתה צודק בהן – אין בהן מנצחים. יש רק מפסידים. יש הבדל עצום בין לדאוג שתקלה, טעות או אפילו מחדל לא יחזרו על עצמם, לבין להיכנס למלחמת הכול בכל. מלחמה כזו בסופו של דבר פוגעת בעיקר בך, בנפש שלך, במשפחה שלך, בעתיד שלך.
מול הסיפור הזה, אני רוצה להציב סיפור אחר. יש לי זוג חברים – הרצל ומירב חג'ג'. לפני תשע שנים בדיוק, בתם שיר הי"ד נרצחה בפיגוע בטיילת ארמון הנציב בירושלים כשהייתה בקורס קצינים. השבוע התקיימה האזכרה שלה. מאז אותו יום נורא – הרצל ומירב בחרו בדרך אחרת. מצד אחד - הם נלחמים בכל הכוח כדי שלא יירצחו יהודים נוספים. נלחמים בתנאי המאסר של מחבלים, נאבקים בתקציבים שהרשות הפלסטינית מעבירה למחבלים, עוסקים בכל נקודה שיכולה לצמצם את המוטיבציה לרצוח יהודים. אבל הם לא עוסקים באשמה. הם לא מחפשים מי אשם. הם עוסקים בתיקון. בשינוי. בעתיד.
מהצד השני – הם בחרו להגדיל אור. לזכרה של שיר הם מחלקים מדי שבוע חבילות מזון למשפחות נזקקות, עוזרים לחיילים בודדים, מסייעים לחוות בודדים, מביאים אוכל חם ליחידות לוחמות, ומובילים עוד ועוד פרויקטים של חסד ונתינה. הם בחרו לעשות טוב. לתקן את מה שדורש תיקון – ולא להילחם מלחמות אישיות.
זה גבול דק. מאוד דק. אבל זה גבול קריטי. כי משפחה שמנתבת את כל הכאב שלה למלחמה – הראשונים להיפגע ממנה הם בני המשפחה עצמם.
ואני רוצה לסיים בסיפור שבכל פעם שאני נזכר בו – עובר בי רעד. לפני יותר מעשר שנים, במודיעין עילית, חי אברך חסיד ברסלב, אדם טוב באמת. מלמד בתלמוד תורה. כדי להשלים הכנסה, הוא סיכם עם כמה הורים שהוא לוקח את הילדים הקטנים שלהם לתלמוד התורה, מושיב אותם בספסל האחורי ברכב, ומרוויח עוד כמה שקלים. בוקר אחד, באוגוסט 2012, אחד הימים הלוהטים ביותר של הקיץ הישראלי כשהחום מתקרב לארבעים מעלות הוא חזר לרכב בסוף יום העבודה. ומה שהוא ראה שם שלא נדע. ילד בן שלוש, חיים בוימן, נשאר ישן בספסל האחורי. בנסיעה בבוקר הילד נרדם, והנהג לא שם לב שהילד לא יצא מהאוטו. משמונה בבוקר ועד אחת או שתיים בצהריים. החיים של אותו אדם נגמרו באותו רגע. ובבית אחר המשפחה של חיים בוימן ישבה שבעה. זוג הורים צעירים, חיים היה הילד הבכור שלהם. העולם שלהם קרס.
ואז נכנסה לתמונה דמות נוספת. הסבא – ישראל אייכטר. יהודי שמח. איש של חסד. אדם שמפעיל מטבח שמחלק מדי יום מאות מנות לנזקקים. והסבא הזה ישב בשבעה והתפוצץ. העיתונים, התמונות של הנהג, הפנים המושפלות, המעצר. ואז הוא אומר משפט שאי אפשר לשכוח: "אנחנו איבדנו נכד שאף אחד לא ידע… אבל גם לו יש שלושה ילדים בבית. גם לו יש אישה שמחכה לו. מה נרוויח אם גם הוא ייקבר?" והוא מחליט – שהנהג, נחמן שטיצר, יבוא לנחם אותם בשבעה. הנהג אומר לו: "ירדת מדעתך? אני אשב מול האמא?" והסבא לא מוותר. תגיע לחצי שעה. הוציאו את הנהג ממעצר הבית והוא בא. וכשהתחיל המשפט, ישראל אייכטר הגיע לבית המשפט עם תלמוד ירושלמי ביד. וביקש מהשופט להקריא קטע. בתלמוד הירושלמי כתוב: אם אדם חתך בשר בסכין, ויד ימין פגעה בטעות ביד שמאל – יד שמאל לא מבקשת להעניש את יד ימין. כי היא יודעת שיד ימין היא חלק ממנה. לפגוע בה – זה לפגוע בעצמה. והוא אמר בדמעות: "הילד הזה, חיים בוימן, כשהוא היה נכנס אליי הביתה – הבית היה מאיר. כל הסלון שלי מלא בתמונות שלו. אבל אני חושב גם על שלושת הילדים של הנהג." השופט התרגש עד עומק הלב, וגזר על הנהג עבודות שירות. ומשם – קרה דבר מדהים. הסבא והנהג יצאו יחד לקמפיין ציבורי, להעלאת מודעות לסכנה האיומה של השארת ילדים ברכב. ואחרי כמה חודשים – נולד בן לנהג. הסבא ישראל אייכטר היה הסנדק. ולילד קראו – חיים. על שם אותו חיים. על שם חיים בוימן. וזו אולי הבחירה הגדולה מכולן: לא לבחור בשכחה, לא לבחור בהכחשה, אלא לבחור בחיים. ■
Ori88533@gmail.com
