לגלות את שמו ברבים

השמועות רצות מהר כל כך שאפילו אני לא מספיקה לעכל את המתנה העצומה, היקרה כל כך. לקום בכל בוקר ולהסתכל על מתנת ה', ולגלות אותה בכל יום מחדש.
רק לפני שלושה חודשים ישבנו על הספה אני ובעלי ודמיינו מה יהיה ואיך יהיה, ושיתפנו עד כמה ההמתנה הזאת היא מתנה. איך נגיב? "אתה תבכה?" מובן שההלם התחיל כבר אז. הבעיטות, הדופק, ההרגשה, השמחה, הפחד, המתח, ההתרגשות. איך מודים על מתנה גדולה כל כך?
"תוכלי לסחוב?" "את לא נראית בהיריון", "תצטרכי שמירה?" ועוד משפטים הראו לי כמה ה' יתברך סוחב, שומר ועוזר בכל רגע ורגע.
לפני כניסתי לחדר הלידה התחלנו לשיר אני ובעלי "כי הרבית טובות אליי". תהלים בידי, הוריי לצידי, והפחד והשמחה יחד עולים ויורדים. כמובן גם הדמעות לא פסקו מלזלוג.
לאחר עשר דקות יצאה לאוויר העולם המתנה האין-סופית. אני כמובן דרמתית (שחקנית במקצועי), הייתי בחדר התאוששות, ופגשתי את האוצר שלי רק בשבע בערב.
הלם, צחוק, בכי, עייפות, שמחה, התרגשות סביב שקשה לעכל ולתפוס, ואני אומרת לו: "אתה המתנה שלי", "אתה השמחה שלי". מה רבו מעשיך.
עברנו שבע שנים של ציפייה, של תהליך. קונפליקטים, רצון, תמיכה, אמונה שזה יהיה, שזה יגיע. משהו בתוכי האמין שזה יבוא! לאחר שתי הפלות הדופק האמוני המשיך לפעום ולדעת שה' כול יכול. הוא יודע מתי הוא יגיע.
הפעם הזאת עליתי על מיטת האולטרסאונד, והדופק פעם, ברוך ה', ושם התחלתי לומר "מזמור לתודה", "דעו כי ה' הוא האלוקים", אין עוד מלבדו. רק להודות. ועוברים מבדיקה לבדיקה, הפחד שם, אבל האמונה חייבת להישאר ולחזק.
לא קלה הייתה דרכנו, אבל הוריי ידעו טוב מאוד להאמין בי ולהוביל אותי ולהגיד לי "את יכולה", "את מסוגלת", "את לא מוותרת", "את חכמה", ומהשורש האמיתי קיבלתי כוחות. כוחות פיזיים ונפשיים.
העמידה מול המראה עוד כשהייתי קטנה, בשמלה הפרחונית, על רקע הקולות שנזרקו בחלל: "את מהממת", "את יפה", "את כמו כולם", נתנה לי את הכוח ללכת נגד כל הסיכויים.
היום אני עומדת מול בני הבכור, יאיר נ"י, ואומרת תודה. תודה לבורא עולם שהעניק לי את האור הגדול שיאיר לכולם את נס ה' ברבים! אני מאמינה בך ורק בך!
מהכוחות שקיבלתי ואני עדיין מקבלת אתן לך, בני. מתוך שמחה ומתוך אמונה ואהבה גדולה. אעמיד מולך מראה שתראה לך מי אתה וכמה יש בך!
"כי הרבית טובות אליי… ומה אשיב לך, והכול שלך".