יש פרידות רבות במעגל חיי האישה. למשל, גיל ההתבגרות. זו פרידה, לא פתאומית אומנם, מהילדות, כשהילדה עוטה פתאום דמות של אישה קטנה, ומאחורי הדמות הכאילו בוגרת מסתתרת עדיין ילדה שעולמה הפנימי מורכב מבובות וקפיצה בחבל. מצב מבלבל ומתעתע. אם האם הנבוכה תשכיל להעביר לבתה את המסר והתחושה וההבנה שמדובר באותות המבשרים על כניסה למעגל הנשיות והפריון, לעולם שכולו בריאה ונתינה וטובה, הנערה תקבל בשמחה את השינויים הרבים החלים בגופה.
ויש פרידה מהרווקוּת. כלות רבות מתקשות לעכל את המשמעות העמוקה של המעבר למעגל הזוגיות שהן עומדות להיכנס אליו, ואולי טוב שכך. מוסיף דעת מוסיף מכאוב.
ויש פרידה מהנקה. בנשים רבות מתקיימים דברי חז"ל "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק". כבר זכיתי לראות נשים שהמשיכו להניק ילד כמעט עד סוף ההיריון של אחיו הקטן, כשהתינוק כבר יודע לברך ברכה על חלב אם, כמו שהאגדה מספרת על דוד המלך.
ויש פרידה שהיא הקשה מכול לרוב הנשים, והיא הפרידה מהפריון. אכן, נוכחתי לדעת שרוב הנשים חוות קושי בפרידה מהפריון, בעיקר אם הפרידה הזו לא הייתה צפויה. התופעה הזו חוצה מגזרים, עדות, גיל והשכלה.
כשהפרידה מהפריון מתקרבת, עם הכניסה לגיל המעבר וביתר שאת כשמתרחשים שינויים פיזיולוגיים שמחזקים בתודעתה של האישה את העובדה המצערת שכנראה לא תישאר צעירה לנצח, הרבה נשים לוקחות את זה קשה. בעיניהן מדובר על פרידה מחלום. אך אם נקשיב לגופנו ונקבל כל קמט בפנינו באהבה, כשאנו יודעות שמאחוריו מסתתר סיפור ארוך של ניסיון חיים ובשלות רוח, אם נתייחס לדליות הרגל כאל ציורי ילדינו המתוקים החקוקים בגופנו, אם נשכיל לשמוח עם העובדה שאת סממני הגיל הנפלא הזה הרווחנו בכבוד ואשרינו שהגענו עד הלום בשלום, הרי אז נצלח כל חולשה ומכאוב ונצפה בקוצר רוח לשלב הבא.
ועוד פרידה: חושך בבית ושקט, השעה מאוחרת, הילדים ישנים מזמן, מנורת שולחן מאירה את שולחן העבודה שלי ואת המחשב שעליו אני רכונה, חצי גוף נוטה קדימה על המקלדת והעיניים העייפות דבוקות לצג, המחשבות רצות בקצב מהיר, ופתאום בעלי ניגש ומזכיר לי שהגיע הזמן לישון. אך קשה, קשה לי הפרידה.
