באזור שבו גרנו היתה משפחה שהחמירה מאוד מבחינה הלכתית. כמעט אין חומרה שיכולנו לחשוב עליה, שהם לא קבלו על עצמם. השיא היה כל שנה בהכנות לחג הפסח ובחג עצמו. שם לא היה סוף להקפדות ולהחמרות
את כל המטבח הם היו מצפים בנייר כסף, את הברזים של המים היו עוטפים בתחבושות לסינון המים.
שנה אחת בחג הפסח ישבנו כל המשפחה בחצר ביתנו ואכלנו ארוחת צהרים. תוך כדי הארוחה ראינו את משפחת השכנים כולה הילדים, ההורים והסבתא, בדרך לפיקניק בפארק שמול ביתנו.
אחד מבני המשפחה הוביל בכיסא גלגלים את הסבתא שהייתה מבוגרת מאוד. לאחר כמה זמן התחיל לרדת גשם חזק, מרגע לרגע הוא רק הלך והתגבר.
כל הגברים באותה משפחה לקחו את המצות והחלו לרוץ במהירות לכיוון ביתם מחשש שהמצות שלהם יהפכו ל”מצה שרויה”.
מצה שרויה היא מצה שהושרתה במים, או מאפה שנאפה מקמח מצה שנשרה במים. בקרב רוב קהילות החסידים נהגו שלא לאכול בפסח מצה שרויה, מחשש שמא יש בתוך המצה קמח שלא נאפה דיו, או שנדבק על גבי המצה מעט קמח, ואז הקמח יחמיץ על אף שהקמח לאחר האפיה לא מחמיץ שנית.
והסבתא נשארה עם הילדה הקטנה של המשפחה. הילדה בקושי רב ובאיטיות הובילה את הסבתא לביתם של השכנים.
אבא שלי הסתכל על הילדה שהובילה את הסבתא בגשם השוטף ואמר: “מצה שרויה – אסור, סבתא שרויה – מותר”, וביקש מאחד האחים שלי לרוץ לעזור לילדה להוביל את הסבתא.
שלא יובן מדברי שמי שמקפיד על “מצה שרויה”, לא מקפיד על מצוות “שבין אדם לחברו”, אני רק מזכיר לכולנו, במיוחד בימים אלה לפני חג הפסח, ובימי החג עצמו המלאים מנהגים, הקפדות וחומרות, שלא נתבלבל בטעות. לא שווה שהבית יהיה מבריק לפסח, אבל בתהליך ניקוי הבית היה מלווה בהרבה לחצים וכעסים שגרמו להרבה עצבות וכאב בבית.
אוסיף סיפור על אבי ז”ל שקשור לפסח ול”ואהבת לרעך כמוך”. ההלוויה של אבי ז”ל יצאה מבית הכנסת הגדול שבקרית שמואל ליד חיפה. בזמן נשיאת ההספדים במקום, כשאנו עשרת ילדיו עומדים במקום יחד עם אימי, שאר בני המשפחה ומאות רבות של אנשים, ניגשה אלי אישה אחת ושאלה “סלח לי אתה קשור לאירוע הזה”?
עניתי “איזה אירוע? זאת ההלוויה של אבא שלי, אני הבן הקטן שלו”. היא המשיכה “אבא שלך היה איש מאוד טוב, איך קוראים לזה אצלכם הדתיים, צדיק”. שאלתי “איך הכרת את אבא?” והיא סיפרה לי את הסיפור המופלא הזה:
“לפני 13 שנה החלטתי שאני עוזבת את ביתי בירושלים, כי אני שונאת דוסים ואני שונאת את כל מה שקשור ליהדות. החלטתי לעבור לקריית-ים שהיא קריה ברובה חילונית. הבית שאותו קניתי נמצא ממש מול בית הוריך מעבר לכביש הראשי בקומה השלישית.
ביום הראשון שהגעתי לשכונה ירדתי בערב לטיול להכיר את הסביבה. מעבר לכביש ראיתי אור גדול ותכונה רבה של אנשים. התקרבתי לכיוון, לא יודעת מה משך אותי.
לפתע יצא אלי אביך עב הזקן וצעק אלי: ‘גברת, בואי לפה’ והזמין אותי להיכנס לחצר הגדולה והמקורה שלו.
בתוך החצר ראיתי עשרות רבות של אנשים, נשים וילדים שעסוקים בהכנת מצות לחג הפסח. כולם עבדו כמו מכונה משומנת, כל אחד ידע את תפקידו.
אביך פנה אלי ושאל אותי ‘הכנת פעם מצות לפסח?’ ולפני שהספקתי לענות לו, הוא אמר ‘בואי שטפי את הידיים בצורה יסודית’. הוא נתן לי מערוך ביד ומקום בשולחן להכין מצות. לא היה לי נעים להגיד לאבא שלך, שלא רק שלא אפיתי מצות מימי, אני באופן עקרוני לא אוכלת מצות בפסח.
תוך כדי אפיית המצות אבא שלך דיבר איתי במאור פנים ובשמחה כאילו הייתי חלק מהמשפחה, הוא שאל איך קוראים לי, איפה אני גרה ועוד שאלות… אחרי שהכנתי כמה מצות, הצלחתי להתחמק בלי שאף אחד שם לב וחזרתי לדירתי, עדיין המומה לחלוטין ממה שעבר עלי.
בשעה אחת עשרה בלילה שמעתי דפיקות בדלת. התלבטתי מה לעשות, מה ומי רוצים ממני בשעה כזאת, במיוחד שאף אחד לא מכיר אותי בסביבה הזאת.
הסתכלתי דרך העינית שבדלת וראיתי את אבא שלך. פתחתי מיד ואביך עמד בדלת וקרטון בידו. ‘גברת שכחת לקחת את המצות שהכנת’. הודיתי לו, לקחתי את המצות ונפרדתי ממנו לשלום.
מאז במשך 12 שנה קיבלתי בכל חג פסח מצות מאבא שלך, וכן אפילו אכלתי אותם בשמחה.
בשנה הזאת, הגיע חג הפסח ואבא שלך לא הביא לי מצות. הבנתי שמשהו קרה לו. יצאתי מהבית, הסתובבתי ליד ביתו של אביך וראיתי את אחד האחים שלך מטפל בו ומסדר לו את הצינורית שממנה הוא אוכל. הבנתי שמצבו לא כל כך טוב ושלא אקבל עוד מצות לחג הפסח”.
האישה הוסיפה: “שלא תדעו עוד צער”, הסתובבה והלכה לדרכה.
