כשהייתי קטנה, שישיסטית, הייתה תקופה לא קלה, המון פיגועים. יום אחד, חצי מהאולפנה יצאה באופן מאורגן לצומת גבעת אסף לעמוד שם עם דגלי ישראל ולשיר עם ישראל חי. כן, גם כשמנסים לרצוח אותנו עדיין נעמוד בצומת כי אנחנו חזקים. אבל אני החלטתי שנמאס לי מכל זה, נמאס לי שמתים ואז שרים ויש לוויות וחברי כנסת נואמים, אבל בפועל לא קורה איזה שינוי מהותי במדינה ואני לא רואה איך שריה ויועציה מקדמים את האג׳נדה של עם ישראל שחי בארצו בגאון.
באותה תקופה הגעתי למסקנה שמדינת ישראל הגיעה לי עד לכאן. וזה עוד בלי שנדבר על כך שאין למדינה עניין גדול עם ריבונו של עולם, ערכי הדת נרמסים, שלא נדבר על המשפט והצדק, לא על הר הבית. אז החלטתי: לא חוגגת עצמאות יותר, כי אין. לא עושה מנגל, לא מרימה הדגל, לא עושה הלל. לא שמחה.
מאז גדלתי מעט, ודעתי השתנתה, האמת אני לא ממש זוכרת הסדר הכרונולוגי אבל יכול להיות שעד אותה שנה ביום העצמאות כבר תקעתי בחזרה קבבון והלכתי להופעות של הדוסים בקרית משה, אולי. כמה שנים אחר כך כבר הספקתי להיעצר עם הדגל, במדינת ישראל, בעוון הנפתו.
אז אפשר להגיד שהפנאטית הגזימה, שהיא לא רואה בעיניים, שמדינת ישראל היא יסוד כיסא ה׳ בעולם, אתחלתא דגאולה, ראש הממשלה בחינת מלך המשיח וחייבים להודות להשם על הטובה וכו׳ וכו׳.
אבל אני לא חושבת שזה מה שגרם לי להגיע למסקנה שיום העצמאות הוא אכן יום חג. אני הרי לא הגזמתי בכלל וכל הטענות שלי, אלו שמניתי ואלו שקצרה היריעה מלמנותן היו לצערי נכונות. וגם מזה אסור לנו להתעלם. ובכלל, לדעתי יש המון טעויות כבר מהיסודות עליהם הושתתה המדינה. נניח דמוקרטיה זו המצאה של גויים. מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית זה טוב ורע בערבוביה.
אז כדי שתאמינו לי שלא תאוות הבשר שכנעה אותי לחזור בתשובה אפרוש כאן בקצרה את הבנתי: למדתי להפריד בין החסד הגדול שהקב״ה עשה עמנו לבין איך שאנחנו ״השתמשנו״.
וכאן טמונה נקודת השינוי, הנקודה עליה אני מודה לה׳ ביום העצמאות. אני מודה לה׳ על כך שהוא בחר בנו, בדור שלנו להיות כלי שיכול להביא גאולה. קיבלנו מתנה, מדינת ישראל שמה, בית ליהודים ולשכינה הקדושה, ובדור הזה יש לנו את האפשרות להביא גאולה. כל הציוויים בהם אנו מצווים היו כתובים גם באינקוויזיציה, בשואה וכן גם בתקופת המרד הגדול. וסוף סוף, אחרי כל השנים יש לנו, לעם המצווה על הבאת הגאולה, כלי לפעול איתו – מדינה! אנחנו לא רק בורחים כל הזמן מפרעות ולא רק עסוקים בהישרדות במקום שהוא לא טבעי לנו. אנחנו בארץ ישראל, עם מדינה משלנו, מערכות משלנו שתומכות בנו בהמון תחומי חיים. ברגע שיש לנו את כל זה, אנחנו יכולים להתרכז בייעוד שלנו הרבה יותר! ומשכך, הדור שלנו עם כל הנשמות הגיאוליות האלה – מצווה יותר. לא אנוסים ולא פטורים מן המצווה אלא עושים ופועלים את זה בשמחה.
בתוך כל הטוב הגדול שיש במדינת ישראל חשוב לי שנדייק את השמחה, שנדע להסתכל בבהירות ולראות גם את מה שעוד לא מושלם ונבין שבדיוק בגלל שאנחנו חוגגים עצמאות, ויש לנו את הכלים, אנחנו נדרשים לעבודה וגם שמחים בה.
