אחרי המלחמה חוזרים לשגרה. אבל אי אפשר להשתחרר מהמראות הנוראים של מאורעות תשפ”א: פרעות ביהודים בליבה של מדינת ישראל. המראות הללו הזכירו תמונות מהגלות: בתי כנסת שרופים וספרי תורה שרופים, ויותר מכל – השלטון שותק, אין דין ואין דיין. איש הישר בעיניו יעשה. גם כעת, התחושה שנותרה היא שאין מי שיגן על יהודים בארצם. שוב הממשלה קונה קצת שקט זמני מהאויב. שקט מתעתע.
ואנחנו מנסים לחזור לחיים ואולי גם קצת לשכוח. אבל אי אפשר באמת לשכוח. הגוף זוכר את הריצה לממ”ד, את האזעקות, את האבנים ובקבוקי התבערה, שריפת בתי הכנסת ובזיזת בתי היהודים, ובעיקר את תחושת הפחד וחוסר האונים. “לעולם לא עוד”, זו סיסמה שלצערנו נראית בימים אלה קצת חלולה. כי אף על פי שיש לנו מדינה, בעלת מערכת אכיפת חוק וצבא, אזרח בעיר השוכנת במרכז הארץ לא יכול להתקשר למשטרה ולקבל הגנה.
עכשיו גם החלו להן הפרסומות על חיים משותפים. אבל זה לא יעזור להם: גם אם יספרו לנו שיש שלום ודו-קיום, והקורבן והתוקפן “מסרבים להיות אויבים”, יש דברים שגם אם נתאמץ ונרצה להאמין לשטיפת המוח – לא נוכל להעלים. מדינת ישראל מתנהלת כאישה מוכה ומנסה להחדיר לנו שהזאב הוא בעצם כבשה, והשכן שניסה לרצוח ולשרוף את בית הכנסת והרכב של שכנו היהודי, עשה זאת בגלל “קיפוח”. אולי זה בעצם רק הרמדאן, הוא לא התכוון באמת.
לצד מלחמה קיומית של גוף ונפש, יש מלחמה על התודעה ובאפליה הקיימת נגד יהודים במשטרה ובפרקליטות; שני גופים, שבהם חוסר צדק, אטימות ותפיסות מוסריות עקומות הם המאפיינים הדומיננטיים ביותר.
לאחר אירועים בסדר גודל כזה, סביר להניח שרבים מאתנו לא יצליחו לחזור לחיים ויחוו טראומה. אירוע טראומתי מביא את האדם לאובדן שליטה ולחוסר אמון בעצמו ובסביבה. טראומה היא אירוע בעל עוצמה. היא מצב נפשי או התנהגותי הנובע מחוויה הגורמת למצוקה רגשית קשה, שיש בה תחושת איום מיידית על השלמות הפיזית או הנפשית, המלווה בתחושות חוסר אונים, פחד, הלם ואימה.
לגוף האדם יש יכולת החלמה טבעית מאירוע טראומתי. אך כשאין לנו משאבים, הטראומה תקועה, קפואה בגוף ויוצרת שרשרת תגובות לגירויים המזכירים את החוויה של האירוע הטראומתי שנרשם בגוף ויש קושי לחזור לתפקוד רגיל ומאוזן.
כמטפלת רגשית, נשאלתי לא מעט כיצד אפשר להתמודד עם המצב הנפשי. נתתי כלים להרגעה של גוף ונפש, והמלצתי על קורס מקוצר להגנה עצמית.
בארגון להב”ה אנו עוסקים במניעת התבוללות והשבתן של בנות שנפלו לקשר כזה. לרוב מדובר בקשר פוגעני ואלים, ועל כן אני שולחת את הנפגעות ללימודי הגנה עצמית, לצד הטיפול הרגשי, בו נעשה עיבוד של הטראומות שעברו. ההכשרה בהגנה עצמית מעלה את הביטחון של אדם בעצמו ומעלה את היכולת שלהן, לעבור ממצב של “פריז” (קיפאון) ל”פייט” (התקפה, מלחמה) ומחזירה את השליטה לגוף ואת היכולת של האדם להגן על עצמו. אנחנו לא בגלות ויהודים צריכים לדעת איך להגן על עצמם. לכל אחד מאיתנו יש דרך התמודדות שונה עם מצבי מצוקה, דוחק וחוסר ודאות. במצבים אלו אנו מחפשים מקורות תמיכה במשפחה ובחברה הסובבת אותנו. אלו מהווים עבורנו עוגן.
אם חפצי שלווה נפשית אנחנו, עלינו לשים לב לנשימה; למצוא את הזמן והמקום, לקחת נשימה עמוקה ולשים לב מה קורה אצלנו מבפנים? על מה אנחנו חושבים? מה אנחנו מרגישים בגופנו? איפה יש מתח? ואיפה נינוחות? הנשימה מסייעת להפחתת מתח וחרדה.
אך מעל הכול, למשאב העיקרי לחוסן נפשי ושלווה, יש שם אחד: האמונה בה’ יתברך. כשאנחנו מאמינים בה’ ובוטחים בו, ומאמינים שהכול לטובה, אזי ממילא קל יותר לצלוח כל משבר וכל אירוע קשה שאותו אנו חווים. “להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות”.
עכשיו גם החלו להן הפרסומות על חיים משותפים. אבל זה לא יעזור להם: גם אם יספרו לנו שיש שלום ודו-קיום, והקורבן והתוקפן “מסרבים להיות אויבים”, יש דברים שגם אם נתאמץ ונרצה להאמין לשטיפת המוח – לא נוכל להעלים.
