מאיפה הגיע השם פלסטינים

מאיר סיידלר

הפלסטינים – "לא עם"

מקור השם "פלשתינה" לחבלי ארץ ישראל קדום מאוד. זכויות היוצרים לכינוי זה רשומות על שמו של אבי ההיסטוריונים הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפני ספה"נ. הרודוטוס, לפי עדותו, ביקר במישור החוף של ארץ ישראל (בעזה ובאשקלון), ושם נודע לו על הפלשתים שהתגוררו באזור ונבוכדנצר מלך בבל הגלם זמן לא רב לפני כן עם יהודי הארץ. מכאן השם שנתן לחבל ארץ זו: פלשתינה.

השם פלשתינה שימש בהמשך שם חלופי לארץ ישראל כולה, ואף סופרים יהודים שכתבו בשפה היוונית והסתמכו על כתבי הרודוטוס (כמו פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו) השתמשו בו לעיתים. עם זאת נשאר השם יהודה השם הדומיננטי לא רק בשימוש הפנים-יהודי אלא גם בקרב אומות העולם, וגם לאחר שהשתלטה האימפריה הרומית על הממלכה החשמונאית היא קראה לרכש החדש שלה "פרובינציית יהודה". שם זה מופיע גם על מטבעות הניצחון של אספסיאנוס קיסר לאחר שהכריע בנו טיטוס את המרד הגדול והחריב את בית המקדש: Judea capta (יהודה הכבושה).

לאחר מרד בר כוכבא (135 לספה"נ), כאשר ביקש אדריאנוס קיסר למחוק אחת ולתמיד את זכר היהודים מהאזור, הוא לא הסתפק בהגלייתם אלא שינה גם את שמה הרשמי של הפרובינציה המרדנית לפלשתינה, שם שהכיר מספרי היוונים. אחר כך נהיה השם פלשתינה לכינוי הדומיננטי לארץ ישראל, שהפכה לחלק מהאימפריות ששלטו באזור (רומאים, ביזנטיים, ערבים, ממלוכים, טורקים). כך כינו אותה גם הבריטים בימי המנדט.

שלא כשם יהודה, ששיקף – כמו רוב ארצות תבל – את שם העם היושב בה, בפלשתינה מעולם לא ישבו פלשתינים. פלשתינה, מאז המציא אותה הרודוטוס, הייתה רק שם של חבל ארץ או מחוז מנהלי שגרו בו רסיסים של עמי האזור, ואף אחד מהם לא הזדהה בשם "עם פלשתיני".

גם הערבים תושבי הארץ לא הזדהו כפלשתינים. המוסד העליון שלהם בתקופת המנדט היה "הוועד הערבי העליון", ולא היה בו זכר לעם פלסטיני. לא אביו של אבו מאזן וגם לא אביו של ישמעאל הנייה ידעו שהם פלסטינים, אף כי השם פלסטין או Palestine המשיך להיות בשימוש נרחב גם בקרב יהודים (שימו לב לשינוי בכתיב העברי שחל מפלשתינה לפלסטין). כך למשל אימץ העיתון הציוני (!) המוביל בשפה האנגלית בתקופת המנדט את השם Palestine Post (והפך רק לאחר קום המדינה ל-Jerusalem Post).

כללו של דבר: לפני קום המדינה הערבים בפלסטין עדיין לא היו פלסטינים. המונח "עם פלסטיני" כמציין את ערביי ארץ ישראל מופיע לראשונה בשנת 1964 באמנה הפלסטינית של אש"ף. אם כן, שלא כעמים האחרים שגיבשו את זהותם הלאומית במהלך מאות רבות, העם הפלסטיני נולד פתאום, על הנייר.

זאת ועוד, הלאומיות הפלסטינית נולדה למעשה מהסכסוך הערבי–ישראלי. יוצא שהפלסטינים חייבים את קיומם הלאומי לציונות. כאשר טענה גולדה מאיר שאין דבר כזה עם פלסטיני היא עוררה התנגדות עזה, אולם דבריה מצאו אישור בלתי צפוי אצל זוהייר מוחסיין, אחד מבכירי אש"ף. בשנת 1977 התפרסם בעיתון ההולנדי Trouw ריאיון עם מוחסיין שבו הוא מודה בפה מלא: "אנחנו פלסטינים מסיבות פוליטיות בלבד" (תוכלו לבדוק אותי: הריאיון פורסם ביום 31 במרץ 1977 בעמוד 7 למטה). אשר על כן ברור שבלי הציונות לא היה עם פלסטיני, ואם חלילה תחדל מדינת ישראל מלהתקיים ייעלם גם העם הפלסטיני, באשר הוא נוצר לצרכים פוליטיים בלבד.

לסיכום: העם הפלסטיני אינו קיים בזכות עצמו, הוא נוצר במיוחד בשבילנו. בעיני מי שמסתכל על המציאות מנקודת מבט של אמונה, ייתכן ששירת האזינו באה ללמד משהו על תפקידו של "העם הפלסטיני": "הם קינאוני בלא אל… ואני אקניאם בלא עם". כאשר עם ישראל יתנהל ללא אל הוא ייאלץ להתמודד עם 'לא עם'.

2021-06-23
Scroll to Top
גלילה למעלה