עמותות החינוך קורסות בהיעדר תקציב ותמיכה ממשלתית
כתבה ראשונה בסדרה
רוב הציבור הישראלי משייך את המשבר הפוליטי בישראל להשלכות פוליטיות נטו, אבל יריעת התחומים שנפגעים מכך שכבר יותר משנה אין ממשלה נבחרת בישראל רחבה הרבה יותר. מאחר שישראל שקועה בממשלות מעבר נמנע תפקוד כלכלי נורמטיבי ונעצר תקצוב לשורה ארוכה של גופים.
אחד התחומים שנפגעו פגיעה קשה ביותר הוא תחום החינוך, ובמיוחד עמותות חיצוניות הפועלות במוסדות החינוך. בחלק גדול ממוסדות החינוך כיום, בין שבממלכתי-דתי ובין שבממלכתי, פועלות עמותות רבות שנתח נכבד מהתקציב שלהן בא ממשרד החינוך. מאחר שהעמותות אינן מתוקצבות כבר יותר משנה, המשמעות המיידית היא פגיעה בתלמידים.
יש עמותות שלא שרדו והקפיאו את פעילותן, ויש כאלה שעוד מנסות לשרוד. יהודה פולישוק (39), תושב ירושלים, עוסק בתחום קרוב ל-15 שנה, וכיום הוא עומד בראש שתי עמותות גדולות הפועלות בבתי ספר ברחבי הארץ. בשיחה עם 'גילוי דעת' הוא מסביר על הקושי הגדול שנתקל בו בשנה האחרונה. "בחלק גדול מהכסף כבר השתמשו, ועדיין לא בא התקציב מהמדינה. עד היום הזה לא קיבלו עמותות רבות את כספי 2019", הוא אומר.
איך כל העניין משפיע על פעילותן של העמותות?
"זה משפיע בצמצום כוח אדם. הפחתנו את מספר המדריכים. הפחתנו את מספר בתי הספר שהיינו עובדים איתם. הפסקנו לפתח תוכן. עד לאחרונה היו בתי הספר מקבלים מאיתנו רכש: תקציבים למרצים ולימי עיון לעבודה עם צוות המורים, ולצערי הפסקנו גם את זה. כמו כן יש מיזם ייחודי שהתחלנו בשנה האחרונה, דע מה שתשיב, שמיועד למורי החינוך הדתי ומטרתו להעניק להם כלים לעיסוק בשאלות של אמונה. זו תוכנית ששר החינוך באופן אישי קרא לנו בשבוע שעבר וביקש מאיתנו שלא נעצור את הפרויקט הזה, לכן אנו מחזיקים אותו בשיניים, וגם זה לזמן שאול. אם המצב יימשך כך, לא נוכל להחזיק אותו לעוד הרבה זמן. כל מסעות הנגב והגליל בוטלו נכון לעכשיו עד להודעה חדשה, שנדע שיש תקציב".
העמותות של פולישוק עוסקות בהעצמה רוחנית וזהות יהודית. האחת נקראת אורות, והיא כותבת ומפעילה תוכניות של ערכים יהודיים בתיכונים ממלכתיים, והאחרת היא עמותת קרן חרו"ת, שמטרתה למנוע החלנה בחינוך הממלכתי-דתי. אורות פועלת ב-60 בתי ספר ממלכתיים לערך, ואנשיה פוגשים 10,000 תלמידים בממוצע מדי שבוע, וקרן חרו"ת פועלת ב-120 בתי ספר בממלכתי-דתי לערך, ואנשיה פוגשים כ-20,000 תלמידים בממוצע בשבוע. נוסף על כך העמותות מוציאות תלמידים למסעות משמעותיים (תחליף לטיולים השנתיים) ב-120 בתי ספר בשנה, וכן הן פועלות בתוכניות הפריפריה, ושם פוגשים אנשיהן כ-8,000 תלמידים בשבוע.
"אנו עוסקים בעיקר בחינוך הבלתי פורמלי ופוגשים במהלך הפעילות שלנו בכל שבוע 30,000–40,000 תלמידים במערכת החינוך בכל התוכניות", מסביר פולישוק ומביא דוגמאות לחלק קטן ממפעל העשייה שלהם. "למשל, יש לנו תוכנית שנקראת רוח יהודית, והמאפיין שלה הוא זהות יהודית במערכת החינוך הממלכתית. המדריכים בתוכנית זו הם מכל גוני הקשת, דתיים וחילונים. הם מלמדים שעה שבועית במערכת של בית הספר לפי מערכי שיעור מתאימים שאנו מכינים להם.
"נוסף על כך אנו עושים תוכנית ייחודית של מסעות על הציר של הנגב והגליל שנועדו להחליף את הטיול השנתי הקלסי ולהפוך אותו למסע משמעותי הכולל מעגלי שיח בהקשרים של ערכי האזור. לדוגמה, ערכי חברות של תנאים ואמוראים שגרו בגליל או ערכי אמונה ובראשיתיות מאברהם אבינו ועד לבן-גוריון בנגב. למסעות האלה יוצאים תלמידים מכל המגזרים".
איך התחילה התוכנית רוח יהודית, לימוד ערכים יהודיים בבתי ספר חילוניים?
"התחלנו כשיולי תמיר עוד הייתה שרת החינוך. בזמנו הייתה ועדה אחראית לתכנים המועברים במערכת החינוך הממלכתית. הופעתי לפני הוועדה ונשאלתי למה להכניס לימודי יהדות בבתי ספר הממלכתיים. הסברתי לחברי הוועדה שהתפיסה שלנו היא שלימודי יהדות בבתי ספר הממלכתיים לא צריכים לבוא דווקא
מאנשי חינוך דתיים, מכיוון שהיהדות שייכת לכולם, והוספתי שברמה המוסרית, היות שאנו נמצאים במדינה שנלחמת ונאבקת על עצם זכות קיומה וכל האויבים מסביבנו רוצים לכלותנו וכל ילד וילדה בני 18 לוקחים את הנשק ויוצאים להגן על המדינה ואולי אף חס וחלילה לא לחזור, אין לנו זכות מוסרית לעשות זאת בלי שאנו מסבירים להם למה אנחנו כאן ולשם מה אנו נלחמים.
"זה היה טיעון שפשוט שכנע את כל הוועדה, וברוך ה' הם הסכימו עליו בצורה מאוד ברורה. בעצם החידוש העיקרי שאנו מביאים הוא תכנים אותנטיים, ישירות מהמקורות, בלי שיעברו עיבודים, וגם שיהיו רלוונטיים. כלומר, מביאים רק מה שרלוונטי לחיים של התלמיד החילוני, ולא מלמדים ממקום של הטפה".
אם המצב יימשך כך, לא נוכל להחזיק אותו לעוד הרבה זמן. כל מסעות הנגב והגליל בוטלו נכון לעכשיו עד להודעה חדשה, שנדע שיש תקציב (יהודה פולישוק)
תוכניות אחרות הן תוכנית עתיד ליסודיים ותוכנית אפיקים לעל-יסודיים, והן מכוונות לחינוך הממלכתי-דתי. כדי להמחיש את ההצלחה של תוכניות אלו מספר לי יהודה על בית ספר יסודי בתל אביב שרק לפני חמש שנים מצבו היה לא טוב בכלל: "המצב של בית הספר לא היה מזהיר, כיוון שהרישום אליו היה רק לחצי כיתה, עד שנכנס לשם מנהל צעיר, שבעצמו היה מנחה אצלנו, והתחיל להוביל שם תהליך של שינוי. שתבין, מדובר בתנאים לא קלים כי לבית הספר הממלכתי שממול היה מבנה חדש וקשר טוב עם העירייה. העירייה הייתה מפנה את הגנים לרישום בבית הספר שממול.
"אותו בית ספר התחיל לעבוד עם תוכנית עתיד לפני כחמש שנים. בסוף הקיץ שעבר עשינו בדיקה ונוכחנו לראות שבית הספר שוקק חיים. יש שלוש כיתות בכל שכבה, והעירייה התחילה להפנות אליו גנים מכל רחבי העיר. וכל זה בתוך שלוש שנים של עבודה, ברוך ה'".
כל עוד אין ממשלה אין תקציב ממשרד החינוך. התוכניות של עמותות של פולישוק ועוד רבות אחרות מתוקצבות בדרך כלל בשותפות בין תורמים לבין המדינה. החל מסבב הבחירות הראשון הפסיקו משרדי הממשלה להוציא מכרזים בצורה מסודרת, ותקנות תמיכה שזקוקות לחתימות של שרים אינן נחתמות, כי לא ברור מי השר ואם יש לו סמכות לחתום על תקנות כאלה.
עם הזמן רק הלך המצב והחמיר. לפני כשלושה חודשים עצר משרד האוצר את כל ההתקשרויות ודרש ממשרדי הממשלה שכל התקשרות תצריך אישור ועדת חריגים של האוצר. כך מצאו עצמן העמותות, תוכנית אחרי תוכנית, ללא תקציב.
לא קשה לשמוע את החשיבות שבעניין מקולו של פולישוק. "אנשים שהולכים לקלפי צריכים להבין את המשמעות", הוא אומר, "הרבה אנשים הולכים הביתה ונשארים בלי עבודה, ופעילויות חברתיות חיוניות נעצרות, לאו דווקא בבתי הספר. המחיר שכולנו משלמים הוא כבר לא מחיר של ימין, שמאל, דתיים וחילונים אלא מחיר של החיים".
