יש רגעים שבהם הגוף בוגד בעצמו. לא בצורה דרמטית, רק סדק קטן נוצר בסדר הפנימי. תא אחד, אולי דווקא מן המרכז, מתחיל לשכוח את מקומו. הוא נהיה פחות רגיש לאותות שמסביבו, מגיב ביתר או בחסר, שומע רק את עצמו. הוא שוכח שהוא רק אבן בניין של הגוף הגדול כולו, הוא שוכח את חשיבות הגוף הגדול ומבקש להחשיב את עצמו. כך מתחילות מחלות קשות. התהליך הסרטני, למשל, איננו מגיע מבחוץ. זה אותו תא מוכר, אותו גרעין, אותה רקמה, רק שמשהו בזהות משתנה. התודעה הפנימית של התא משתנה. הוא מפסיק להזין את הגוף ומתחיל להזין את עצמו. מתרבה בלי הפסקה, פורץ גבולות, ובתוך הגוף פנימה מתחוללת מלחמה.
כך גם במערכת הנשית, בה יוצאים לדרך מידי חודש זקיקים רבים, אבל רק אחד מהם אמור להיבחר, להבשיל, לבייץ. כל שאר הזקיקים אמורים 'לוותר' ולהתנוון. זאת מערכת עדינה של איתותים הורמונליים – FSH מההיפופיזה, אסטרדיול מהזקיק עצמו , וכך נוצרת היררכיה פנימית בלתי נראית. אך אם משהו משתבש, אם ההורמונים נשלחים בעיתוי לא מדויק או ברמות לא מדודות, אם התגובה בשחלה איננה מתואמת , כמו בשחלות פוליציסטיות, המערכת מאבדת את היכולת להתכוונן. זאת לא תסמונת שנולדת מהשפעה חיצונית על הגוף. זאת התחוללות פנימית. כאילו המערכת לא מוכנה לשים זקיק אחד בראש ויש ריבוי של זקיקים 'מתחרים'.
בתוך מחנה ישראל, מתרחש דבר דומה. קורח הוא ממשפחת הלווים, נושא הארון, קרוב אל מוקד הקדושה, חלק ממשפחת הלויים המיוחסת.. דווקא בשל הקרבה הזו , המרד שלו מסוכן כל כך. הוא מכיר את גבולות הקדושה, ודווקא משום כך תביעתו מהדהדת יותר. ולכן כשהוא בוחר לדרוש לעצמו תפקיד שלא לו, הדרישה הזו מטלטלת את כל הגוף הלאומי. ההתקוממות איננה מגיעה מהשוליים, אלא מתוך הליבה. מתוך תא שבחר לא להישמע עוד למבנה הכללי. הוא ידע היטב מה מקומו ונשא עיניים למקום אחר.
שורש הבעיה הוא הקושי לוותר. הזקיק שמסרב להתנוון, התא שמסרב לקבל שליחות מוגבלת, האיש שראה את מקומו ונשא עיניו למקום אחר. לפעמים הסכנה הגדולה ביותר באה לא מכוח ההרס, אלא מהתשוקה ליותר. המשימה שלנו היא לדעת להכיר במקום המדויק שלנו, בשליחות האישית שהיא רק שלנו, לדעת להיות חלק חי ממשהו גדול ושלם יותר. ■
