לפני שנים רבות שאלתי את אמו"ר: אם אני רוצה לבקש דבר מה מחבר, האם אני צריך לוודא שהבקשה תמצא חן בעיניו, והוא יעשה את בקשתי? ענה לי אבי: בוודאי! ואז שאלתיו: הרי אומרים בשם ר' ישראל מסלנט שאין איסור 'לפני עיוור לא תתן מכשול' במידות, ואם כן מדוע עליי להקפיד שלא להכשילו בכעס או בחוסר יחס אליי? ענה לי אמו"ר שגם ר' ישראל מסלנט יסכים שכדאי מאוד מאוד למצוא חן בעיני החבר, שהרי כך בקשתי תתקבל, וגם הדבר ייעשה בחשק ובאהבה גדולה.
בפרשתנו מופיע איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט, יד). כבר עסקנו בעבר במשמעות איסור זה והבאנו את דברי הרמב"ן, המפרש כפשוטו שאסור להכשיל אדם עיוור ולגרום לו ליפול, למשל לשים לפניו אבן.
הבאנו גם את דברי רש"י על פי המדרש (ספרא קדושים ב, ג) שהאיסור הוא לתת עצה מטעה שאותו אדם 'ייפול' בה כאשר ינסה ליישם אותה. הבאנו גם את הרחבת הגמרא (ע"ז ו ע"א) שאיסור זה כולל אף הכשלת חברו בעבירה, כגון שלא להושיט לנזיר כוס יין.
נרחיב הפעם בעניינים נוספים סביב איסור זה של הכשלת חברו בעבירה.
לגבי איסור שאינו מן התורה אלא מדרבנן, כגון המושיט לחברו בשר עוף בחלב, דנו הפוסקים אם עובר באיסור 'לפני עיוור' רק מדרבנן כיוון שמדובר בעבירה של איסור דרבנן, או שעובר על 'לפני עיוור' מדאורייתא, שהרי אינו גרוע ממכשיל את חברו בעצה רעה, שעובר על איסור מדאורייתא (עיינו מנחת חינוך רלב, ד ב'קומץ המנחה').
שאלה מעניינת שנידונה בין הפוסקים האחרונים היא אם יש איסור 'לפני עיוור' אף במי שמכשיל את חברו במידות רעות, כגון כעס, קנאה וכדומה.
הבן איש חי (בספרו שו"ת תורה לשמה, סי' שע) מביא סיפור המופיע בגמרא (קידושין לב ע"א) שרב הונא קרע בגד יקר בפני בנו כדי לראות אם יכעס, והגמרא שואלת מדוע לא חשש שבנו יכעס ואז יצא שהכשילו ב'לפני עיוור לא תיתן מכשול', כי ידבר אל אביו בצורה לא יפה (רש"י). מיישבת הגמרא שרב הונא אביו מחל לו על כבודו ולכן אין בכך בעיה של כיבוד אב. מדייק הבן איש חי שמצד עצם זה שהיה בנו של רב הונא כועס, לא אמרה הגמרא שיש בכך משום הכשלתו. אם כן, אין בעיה של 'לפני עיוור' בעניין מידותי כעין זה.
בדומה לזה מפורסם בשם רבי ישראל מסלנט שדן בשאלה אם יש לחשוש מלהכשיל אדם בהתעוררות ליבו למידה רעה, והוכיח שאין איסור 'לפני עיוור' במידות מכך שיש מצוות מפני שיבה תקום, למרות שעשויה לגרום להתפרצות של רגש גאווה אצל החכם שלכבודו כולם קמים.
לעומת פוסקים אלו יש פוסקים שכתבו כי גם על מידות חל איסור 'לפני עיוור', דהיינו שיש איסור לגרום לזולת שיגיע למצב שתתפרץ אצלו מידה מגונה (עיינו מוסר אביך [ג, ה, עמ' עט], ברכי יוסף [יורה דעה רמ] ועוד).
