ימים אלו ימים מלאי עוז וגבורה, הוד והרבה דומיה, ימים שבין יום הזכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזכרון לחללי מערכות ישראל כאשר בתווך בינהם אנו קוראים בפרשתנו על דומיה נוספת, בארוע השיא של חנוכת המשכן ארע אסון בפטירתם של שני בני אהרון.
טורחת התורה וכותבת לנו את תגובת אהרון אביהם: 'וידום אהרון', מה פשר של דומיה בימי הזכרון ומה פשר דומיתו של אהרון?
נראה שיש בדומיה זעקה אשר אינה יכולה לבוא לידי ביטוי לא במילים ולא במעשים, הדומיה מאפשרת להתחבר לגודל, להתחבר אל הפנים שבנפש, מאפשרת התבוננות והתכללות עם דבר עצום ואף נסתר.
במדרש ספרא מבוארת דומיתו של אהרון כך: משה ידע בידיעה מוקדמת שלגודל קדושת המשכן חייב הוא להתקדש בארוע קשה אך חשב שמדובר יהיה בהסתלקותו או אהרון וכעת מסתבר שילדי אהרון גדולים מהם. בכך מנסה משה לנחם את אהרון אחיו.
אמנם הצער עצום אך יש כאן אידיאל ומסירות נפש למען דבר גדול המקהה קימעא את הכאב ולכן תגובתו היתה דומיה.
פרוש בכוון אחר לגמרי מתאר האברבנאל, מצבו הנפשי של אהרון כאשר קיבל את הבשורה המרה על מות שני בניו היתה הלם, הכחשה וחוסר רצון לקבל את הבשורה, לבו הפך כאבן, לא מבין אהרון את מה שארע עד כדי שנאלם דבורו, וכבטויו החריף של האברבנאל:
'לא נותרה בו נשמה', אין מדובר בהבנה שכלית אלא תופעה רגשית של הכחשה והתעלמות ומכאן באה הדומיה.
שני הפרושים ההפוכים מבטאים תגובות שונות לתופעת האבל, רחמנא ליצלן.
יש הלוקחים את האבל למחוזות רוחניים וגבוהים, מגבירים את האמונה, מתרוממים ומתעלים. האבל הופך למנוף לעילוי וצמיחה.
החיים מקבלים משמעות אחרת לגמרי, יודעים הם כעת להעריך את החיים. אך יש הלוקחים את האבל למקומות של הלם, ויתור על החיים, החיים מפסיקים כי אין טעם עוד לחיים.
המכנה המשותף של הדומיה על האבל הלאומי במות בני אהרון בחנוכת המשכן, בשואה הנוראה ויום הזכרון הוא שחלילה לנו מליפול ולשקוע באבל משתק, ה'וידום אהרון' ודקת הדומיה, מחברים אותנו לעוצמה גדולה ומרוממים אותנו למשימותינו המתחדשות שבכל דור ודור, מגביהים את משמעות וערך החיים ובונים את הקומה הבאה בתקומת ישראל.
