מוות וחיים ביד הלשון

01
אני משתף אתכם באחד הסיפורים המצמררים שחוויתי בחיי.
שבוע שעבר הייתי במילואים באזור ירושלים.
בצהרים נכנסנו יחד כמה קצינים לארוחת צהרים בחדר האוכל של הבסיס, לקחנו את האוכל מהבופה והתיישבנו יחד באחד השולחנות בקצה חדר האוכל.
היינו יחד, כמו בכל מילואים, חובשי כיפות וכאלו שאינם חובשי כיפות. אחד החבר'ה שחובש כיפה לראשו פנה לאחד מחברינו שאינו חובש כיפה ואמר לו: 'אתה אחד מהאנשים הצדיקים שנמצאים בעולם. יש לך מידות מדהימות, אתה תמיד רגוע ושקט, אתה עניו, מתנהג מדהים עם אשתך ועם הילדים. אפילו רבנים יכולים ללמוד ממך איך מהי צדיקות אמיתית. אתה בשבילי ממש אדמו"ר'.
וכך הוא המשיך במשך דקות רבות להלל ולשבח את החבר שלמולו.
בשלב מסויים החבר אמר לו בחיוך מבויש, 'תפסיק אתה מביך אותי'.
והוא המשיך ואמר, 'אני לא מפסיק, אתה באמת אדם צדיק ומדהים, אוהב עם ישראל ועושה הרבה טוב בעם ישראל'.
02
לאחר שסיימנו את ארוחת הצהריים הלכנו להרצאה שקשורה לתפקיד שלנו במילואים.
הבחור שדיברו עליו התיישב מאחור.
בשלב מסויים במהלך ההרצאה הוא הרגיש לא כל כך טוב, יצא מההרצאה לבד והלך למרפאת הבסיס.
הוא נכנס למרפאה וניגש מיד לרופאה ואמר לה: 'אני כרגע חווה התקף לב, תזמיני בבקשה אמבולנס טיפול נמרץ'.
הרופאה הזמינה אמבולנס.
האמבולנס הגיע ופינה אותו לבית חולים שנמצא במרחק כמה דקות מהבסיס.
בבית החולים התברר שיש לו סתימה של 100% בעורקים והוא עבר צינתור וחייו ניצלו.
כששמענו על הסיפור קפצנו מיד מהבסיס כמה חבר'ה לבקר אותו בבית החולים.
מיד כשנכנסו לחדר שלו בטיפול נמרץ הוא הסתכל בחיוך המתוק שלו על הבחור שדיבר עליו ואמר לו: 'אתה זוכר שבארוחת הצהרים אתה דיברת עליי? אתה היית הסנגור שלי בשמים'.
צמרמורת אחזה בכל הגוף שלי וחשבתי על כך שמלאך המוות עמד מעל השולחן שלנו בחדר האוכל ואמר, 'עוד כמה דקות אני לוקח את הבחור הזה אלי', והחבר השני במילותיו הטובות והארוכות ממש לימד עליו סנגוריה, הרעיף עליו מילים טובות והתעקש שוב ושוב שהוא צדיק ואיש מדהים, וכנראה בשמים שמעו את הדברים האלו והכריעו שהוא ישאר איתנו בעולמנו.
זה כוחם הענק של מילים טובות.
03
אתמול בערב סיפרתי את הסיפור הזה לחבר קרוב גר באזור הרובע היהודי בירושלים.
הוא אמר לי, 'סיפור באמת מצמרר, אבל אני רוצה לספר לך סיפור דומה אבל הפוך:
לפני כשלושה שבועות נפטרו שני אנשים בסביבות גיל ה – 60 מהקהילה שלנו מקורונה.
כל האנשים בסביבה היו ממש בהלם מהאירוע ודיברו על כך הרבה – איך כזה דבר קרה בקהילתנו, ובעיקר שאלו למה זה קרה.
השבוע פגשתי מישהו מהקהילה ודיברנו על כך. הוא אמר לי: 'לא שמעת מה קרה שבוע לפני שהם נפטרו?'.
אמרתי לו: 'לא, לא שמעתי'.
והוא המשיך וסיפר: 'בשבת אחת לפני שהם נפטרו, בזמן תפילת מנחה של שבת בזמן מאוד מיוחד ביהדות שנקרא "רעווא דרעווין", לפני הוצאת ספר התורה, אחד מאלו שנפטרו ניגש לפתוח את ארון הקודש ואז האיש השני אמר לו: 'אתה תמיד קופץ לקחת לך את הכבוד, אתה לא תפתח את ארון הקודש אני אפתח את ארון הקודש'.
האיש כנראה מאוד נעלב וצעק לו: 'אתה תמות ולא תפתח את הארון!'. אז השני צעק לו: 'אני אמות? אתה תמות'.
ותוך כמה ימים שניהם חלו בקורונה ושניהם אכן מתו'.
פשוט מצמרר.
מה הכוח של מילים טובות שאומרים על אדם ומה חס ושלום הכוח של מילים לא טובות שנאמרות על אדם.
ר' פנחס מקוריץ אומר בשם הבעל שם טוב הקדוש: 'דיבור – מחיה מתים'. אנחנו כל הזמן צריכים לחשוב כמה חשוב להשתדל לדבר טוב עם בני משפחתנו הקרובים והרחוקים, עם חברינו, עם שכנינו, עם כל עם ישראל ועם כל אדם.