הקורונה הלבישה אותנו בתחפושת של כירורגים עם מסכות של חדר ניתוח. קשה להלבין שיניים לחבר, ואפילו החיוך נחבא אל הכלים. אבל כשאנחנו 'קורנים' מאושר, אפשר לראות את גם מאחורי מסיכה. העיניים צוחקות וקמטי ההבעה סביבן מתגייסים כדי לחדד את התמונה.
פניו של משה קרנו כל כך, שהוא הרגיש צורך לשים על פניו מסווה. לא כתוב ממה היה עשוי המסווה, הכיסוי, ההסתרה הזו, אבל זה היה משהו שמנע מהאחרים לראות ולהסתנוור מאור פניו של משה. לשם מה הוא היה צריך את המסווה הזה? מפני שפשוט אנשים 'יראו מגשת אליו'. אף אחד לא רצה, ולכן החליט משה, בלי הוראה מה', בלי מבקשה מפורשת מהעם, אלא כהחלטה אישית, לכסות את פניו. עדיף לדבר ולראות דרך כיסוי מאשר לא לדבר בכלל – כי אנשים לא מתקרבים אליו, ולא לראות דבר – כי אין איש בסביבתו.
אדם שסובל מכוויות קשות חייב לכסות את עורו המתרפא בכיסוי הדוק במשך תקופה ארוכה, עד לריפוי העור. גם אם הכוויות נמצאות בפנים ,אין מנוס אלא לכסות את כל הפנים בכיסוי הדוק. זה ממש לא נעים, אבל זו האפשרות היחידה שהפנים יעברו שיקום.
וכמובן שאי אפשר לשכוח אותנו, אנשי דור מגפת הקורונה. מי היה מאמין לפני שנתיים, שננוע ברשות הרבים ולפעמים אף בתוך הבית עטויי מסיכות בצורות וגדלים וצבעים שונים, כשחג הפורים עוד לא נראה באופק . אבל האמת היא, בינינו, שלכיסוי הזה יש גם כמה יתרונות קטנים, צדדיים: למשל, אפשר לפהק בפה גדול בלי שהסביבה תרגיש בכך, אין צורך לגייס חיוך המחויב על פי כללי הטקס ועוד. נותר לנו לחבר את הפנים לפנים. הפנים שמאחורי מסכה.
