השבוע חזרתי ללמד את התלמידים האהובים שלי. מייד כשנכנסתי לשטח בית הספר הזכירו לי הריצות לקראתי וקולות השמחה על חזרתי מי אני, בשביל מה אני פועלת ואיפה הבמה הקבועה שלי, ומיהו הקהל האהוב והאוהב שצופה, חווה ולומד בכל שיעור ושיעור.
אני זוכרת את השאלה ההיא שנשאלה בזמן לימודי התואר שלי: "האם תוכלי להחזיק כיתה?" ואני? המומה אבל לא מבולבלת עניתי תשובה ברורה: "ברור". כי זה ברור ואין על זה מחלוקת. אך המחסום של השואלת עדיין היה קיים. מה הבעיה? נעבור את המחסום. איך? באמונה ובידיעה שאני יכולה ושאני הולכת להיות מורה!
לי זה ברור, אבל מה שברור לי לא ברור לכולם. אני יודעת מי אני ומה אני, וכבר כתבנו כמה פעמים שהאמונה בעצמי חייבת להישאר, כי זו הדרך.
לפעמים אנחנו מאמינים כל כך בעצמנו ובדרכנו, אבל הדלתות סגורות. אין פתח להיכנס למקום שאליו רצינו להגיע. מחסומים עומדים בדרך! ואם דלת אחת סגורה, מה עם הדלת השנייה? פה לא התקבלנו? ואולי נתקבל שם? או שם?
לכולנו יש דלתות סגורות לפעמים בחיינו, דלתות של מקומות עבודה, דלתות של קבלה, דלתות חברתיות, דלתות שעוצרות וחוסמות כי מישהו כאן אחר. את הדלת הסגורה נשאיר סגורה, אבל נפתח דלת אחרת, כי מקומנו לא כאן!
יש לי כמה וכמה תלמידים שמקומם לא במקומם בכיתה ובחבר'ה, אבל כשמגיע שיעור תיאטרון הדלת נפתחת לילד ההוא שלא ראו, שלא קיבלו, שצחקו עליו, שלא מחאו לו כפיים. הוא עולה על הבמה, ושם זה קורה, כי פתחנו את את הפתח לאמונה ולקבלה. כי ראינו מעבר.
פעם אחת פגשתי מנהל לשיחה לשיחת עבודה. הדברים נאמרו שם ברוח זו: "אני לא רואה מגבלה, אני רואה אותך". אני חשה הערצה, הערכה וכבוד כלפי המנהל הזה. לי זה ברור, אבל מה שברור לי לא ברור לכולם.
התפקיד שלנו הוא לפתוח דלת מזמינה ומקבלת באהבה.
הדלת פתוחה, אפשר להיכנס!
