פרשת וישלח עוסקת במעבר בין הגלות לארץ ישראל. יעקב אבינו חוזר אל יצחק אביו בחברון אחרי עשרים שנה בחרן, בבית לבן. המעבר כרוך בסיכונים רבים ובהתנגשויות חזיתיות כמו בכל מעבר ממצב למצב דרך צומת מסוכן.
יעקב פוגש את שרו של עשיו, נאבק עימו ויכול לו גם אם צולע הוא על ירכו. אחרי כן מגיעה פגישה מלאת מתח עם עשיו. לאחר מכן קורה הסיפור של דינה ושכם, שמעון ולוי והתגייסות יעקב ובניו, המפילים חיתת אלוקים על כל הסביבה. בסוף הפרשה אנו מוצאים רשימה ארוכה של אלופי עשיו, והאחרון שבהם הוא אלוף מגדיאל – מלך רומי (רש"י שם).
גם בהפטרה הנביא עובדיה, שהוא עצמו גר אדומי, מתנבא על המאבק בין ישראל לאדום ועל החורבן והעונש שיגיע לאדום כאשר תשוב המלוכה לישראל.
הבה נתבונן בדו-שיח שבין עשיו ליעקב. עשיו מציע הצעה נחמדה לאחיו הצעיר: "וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ". בוא נתחבר, נלך יחד, תבוא אליי להר שעיר. יעקב דוחה את הבקשה, "כִּי הַיְלָדִים רַכִּים", מלאכה ארוכה לפניי. אני צריך לחנכם. אי אפשר לזרז תהליכים ולקצר את הדרך. במדרש כתוב: "אילולא רחמיו של הקב"ה, כבר מתו כל הצאן (הבנים) בימי אדריאנוס". יש ליעקב אחריות כבדה לשמור על הדורות הבאים ולגדלם.
עשיו מנסה מכיוון אחר: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי", כלומר אשאיר אצלך נציגים, דיפלומטים, קונסולים. משיב לו יעקב: "לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי". מפרש רש"י: "למה תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה". והנצי"ב כותב: "מה אני צריך לזה, אל תשלח עמי מאנשיך כלום, כי תהיה חברתם עלי למשא". לא מדובשך ולא מעוקצך. יעקב מבטיח לעשיו שיום יבוא ואכן יגיע אליו ותתגשם ההזמנה של עשיו: "עַד אֲשֶׁר אבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". האם קיים יעקב את הבטחתו?
כאן אנו זקוקים שוב להפטרה מנבואת עובדיה. בפסוק האחרון כתוב: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו". ב"ה בימינו מתקיימת הבטחת יעקב לעשיו להגיע אליו בעוצמה, לא בדיוק לפי כוונותיו של עשיו.
הפסל המפואר של אדריאנוס, הקיסר ששפך דמם של ישראל כמים במרד בר כוכבא, עומד על כנו במוזאון ישראל שבירושלים. בכל ט' באב נהג פרופ' ישראל אלדד ז"ל לעמוד נוכח פסלו, להישיר מבט אל עיניו הכבויות של הקיסר ולומר לו: "נו, איפה אתה ואיפה אנחנו?!"
הלגיון העשירי של האימפריה הרומית, שסמלו היה חזיר טמא, הוזעק לדכא את מרד בר כוכבא. בחפירות בגבעת רם נחשף בית המלאכה של הלגיון. מעל האתר הארכאולוגי שוכנים היום ברוב פאר בנייני האומה. הלגיון איננו. מלכות רומי עברה מן העולם, אבל הרבה חתונות ובתים חדשים בישראל נבנים מעל השרידים האילמים של הלגיון העשירי.
לפני 1,950 שנה החריב טיטוס הרשע בשליחות קיסרות רומי את בית המקדש השני. עשר שנים לאחר חורבן הבית בנה הקיסר החדש ברומא שער לכבוד אחיו, שחיק עצמות, הקיסר טיטוס. על השער חרתו את דמויות החיילים הרומאים במצעד ניצחון, נושאים את כלי המקדש ובראשם מנורת הזהב, ודמויות היהודים השבויים צועדות בהשפלה. והינה ביום הכרזת המדינה זרמו בספונטניות אלפי יהודי רומא לשער טיטוס, מקום שיהודים הדירו רגליהם ממנו מאז החורבן. הם באו לשם ובידיהם דגלי ישראל ושלטי ניצחון לכבוד תקומת המדינה. כיוון הליכתם היה הפוך מן המצעד המשפיל. הפעם צעדו כאשר פניהם אל ארץ ישראל. עם ישראל קם לתחייה. המנורה משער טיטוס נקבעה לסמל המדינה. בחסדי ה' התגשמה נבואת עובדיה: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה".
