כשמסתכלים על פני הקרקע בט"ו בשבט עדיין לא רואים שינוי: אין פריחה, האדמה בוצית, העצים עדיין בשלכת, קשה מאד להאמין שמתוך העולם האפרורי הניצב מולנו יגיע האביב. אף על פי כן, חז"ל מקשיבים למשהו פנימי שמתרקם מתחת לפני השטח. רש"י מסביר שחודש שבט נקבע כראש השנה לאילנות כי בחודש זה "עלה השרף באילנות". כלומר, למרות שעל פני השטח לא נראה כל שינוי, ישנו מהפך עצום שמתרחש ברובד הפנימי. השרף, נוזל החיים של האילן, תוסס מתחת לפני השטח; תסיסה שמביאה בסופו של דבר לפריחה שתתגלה באביביות של חודש ניסן.
הרעיון הזה תקף גם לתהליכים אישיים וחברתיים. שמסתכלים על המציאות הישראלית בט"ו בשבט תשפ"ב לכאורה לא רואים פריחה. הגל החמישי של הקורונה בעיצומו; מצב בטחוני בעייתי; ממשלה לא-משהו; ושערוריות פנימיות וחיצוניות. יחד עם זה, מסתבר שבכל אחד מאיתנו ישנו "שרף", מלאך, נוזל חיים של אמונה שתוסס מבפנים, צריך רק קשב וסבלנות עד שיגיע הלבלוב בפועל. ט"ו בשבט הוא החג לאותם אלו שאינם מתייאשים כשהם רואים עצים ערומים בשלכת; לאלו שמחייכים גם שהכל נראה תקוע בבוץ; לאלו שמאמינים בטוב ובאמת; לאלו שמאמינים שיש תקווה; לאלו שמוכנים לרוץ למרחקים ארוכים; לאלו שלא פיתחו התמכרות לפירות אלא מתמקדים בתהליך; לאותם אלו שמאמינים בחי העולמים וזורעים.
ככל הנראה אנו נחווה בחודש הקרוב הדבקה המונית אולם לא קטלנית; התמודדות ביטחונית יומיומית בכל החזיתות שגם בהן בסוף ננצח; נזקים לא פשוטים – אבל הפיכים – ברמה המדינית; ואלפי מחנכים ומחנכות ימשיכו לחנך את ילדינו בנאמנות תוך כדי הפקת לקחים ושיפור נושא המוגנות. אנחנו נעשה את שלנו, וה׳ הטוב יעשה את שלו.
בסוף יגיע האביב.
