הולדת ילדים היא אחת ממטרות העל של חיי היהודי, להפיץ עוד אור ותורה ואמונה ועבודת ה׳ בעולם בטווח הקרוב והרחוק וגם לעתיד לבוא. מדובר על שותפות בינינו ובין ריבונו של עולם לברוא עולמות שלמים שיאירו את העולם כולו, וזו כבר משימת חיים. חז״ל אומרים שכל המקיים (=מציל במצב של סכנה) נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא, וכאן מדובר על אירוע חד-פעמי שמישהו מצליח להציל מישהו שהיה בסכנת חיים – על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים בכפל כפליים על מי שבורא נפש, ומגדל אותה ומחנך אותה ומכניס אותה גם לחיי העולם הזה וגם לחיי העולם הבא – אין מילים כדי לתאר את מעלתו.
זהו אחד הנושאים האינטימיים והעדינים ביותר שקיימים בהלכה. שלושה שותפים ביצירת האדם, ושני השותפים שבארץ חייבים לתאם ביניהם ציפיות, שלא יהיה מצב שעניין הולדת הילדים יהפוך לנושא שיקשה על החיים המשותפים שלהם, על האהבה והאחווה והשלום והרעות שמצופים לשרור בבית יהודי. מקובל, בז׳רגון הרפואי, לראות בביטוי ״תכנון משפחה״ ביטוי מקביל לפעילות למניעת הריון, ולא היא. ׳תכנון משפחה יהודי׳ הוא הקמת משפחה גדולה ובריאה ומתפקדת. כמה גדולה? אין לזה כאמור תשובה ברורה. בדרך כלל מגיל שלושים ומש ומעלה ,הפיריון אצל רוב הנשים מתחיל לרדת לאיטו, כבר לא פשוט להיכנס להריון ברגע שמעוניינים בו, ולעיתים יש אפילו צורך בעזרה רפואית כדי להשיג את ההריון המצופה. אמנם נכון שדווקא בעשור הראשון לנישואין מדובר בשנים ׳לחוצות׳ יחסית, יתכן שבני הזוג גם עובדים וגם לומדים, והפרנסה עדיין לא יציבה לגמרי, והדירה קטנה יחסית, ואולי כדאי לדחות את המשך לידת הילדים דווקא לעשור השני של הנישואין שבו כל המדדים האלו ישתפרו? אני לא ממליצה. בעשור הראשון של הנישואין האשה צעירה ובריאה ופוריה וגם בעלה בדרך כלל ב״ה, ואכן צפויות לה שנים מאתגרות – אבל בשנים המאוחרות יותר היא תיזכר בהן בערגה, בגאווה, ואפילו בגעגועים…
לתכנן משפחה גדולה דורש התארגנות פיסית, רוחנית, רגשית ומשפחתית, ויש המון זוגות שמאוד מאוד רוצים שהתכנון שלהם יהיה דווקא בכיוון הזה. במאמר הלכתי רפואי שראה אור לפני שנים רבות בעיתון ׳אסיא׳ בנושא האשה הוולדנית אשה וולדנית, סכמתי נתונים שתמכו בכך שאשה שנמצאת בטיפול רפואי מוקפד, איננה בסיכון יתר לסיבוכים רפואיים בעקבות הוולדנות. גיל האשה הוא הנתון הרלוונטי העיקרי והיות ואשה וולדנית לא יכולה להיות בת עשרים, אם קיימים סיבוכים הם קשורים לגיל האשה ולא לוולדנות, בדרך כלל.
מניסיוני כרופאת נשים, התסריט הקלאסי הוא זה שבו האשה מחכה לתינוק הבא הרבה יותר מבן זוגה, ולעיתים הרב ממליץ לקחת פסק זמן מהלידות, מסיבות גופניות ומשפחתיות,הבעל חושש ומהסס, הרב מתיר ומפציר, והיא בשלה. התופעה המופלאה הזו היא על-טבעית., לכאורה. הרי ההריון, הלידה, ההנקה ועול הבית רובצים, גם בימינו, בעיקר על כתפיה. ברור לי שזאת בדיוק הסיבה שהאשה לא נצטוותה על מצוות פריה ורביה – היא פשוט לא זקוקה לציווי כזה, הרצון לילד נוסף הוא טבע נשי מולד, מובנה בנשיותה הבריאה. פעמים שיש סיבה רפואית למנוע הריון, ואז – מים גנובים ימתקו – היא תנהל אתי דיון בעניין זמן המניעה הדרוש כדי להשיג ׳הנחה׳ לזמן שהוקצב לה למניעת הריון. אך מה לעשות? הבריאות שלה חשובה מכל…
ההמלצה שנכונה גם הלכתית וגם רפואית היא להעדיף הפסקה של שנה בערך בין הלידה לבין תחילת ההריון הבא, מה שאומר הפסקה של שנתיים בערך בין ילד לילד. צריך לזכור שההריון לא מגיע תמיד בדיוק כאשר מתכננים אותו, והעיקר הוא לא לשכוח את השותף השלישי, השותף העיקרי, ריבונו של עולם. אין תחליף לתפילה מכל הלב של האשה וגם של בעלה ללידת ילדים בריאים בגופם וברוחם, בהצלחה בחינוך, בעזרה בפרנסה, וה׳ שומע תפילה. ■
