כמה ימים אחרי הרצח הנתעב של הרב אחיעד אטינגר הי"ד עמדה גיתית לביא-גבאי על בימת ערב 'קול שירה באישה' וקראה בקול רועד מילים שכתבה מייד אחרי ההלוויה הקשה. גיתית, שחקנית, זמרת ויוצרת מהיישוב בית אל, הכירה את משפחת אטינגר מהימים שהתגוררה בשכנותם וזעקה במילותיה את כאב המשפחה, כאב ההתיישבות כולה. בקהל ישבו באותה עת זו לצד זו נשים מכל גוני החברה הישראלית, דתיות שבאו מיישובי גוש עציון לצד נשים חרדיות מחסידויות סגורות במאה שערים ונשים חילוניות מרחבי הארץ.
מתבונן מן הצד יכול להבחין מייד בשוני ביניהן. הוא הרי ניכר בכול: בלבושן, בכיסוי הראש, בדקויות השפה וככל הנראה גם בהשקפת עולמן. אבל התודעה של משתתפות הערב מונחת במקום אחר. הן רואות את המשותף, ובעבורן הערב הוא ערב של אחדות.
"כשהקראתי באותו הערב את השיר לזכר הרב אטינגר ז"ל, שיר שיכול היה להיתפס כפוליטי וכשנוי במחלוקת כי האמירה שלו מאוד חדה", משתפת גיתית, "הן בכו איתי. בסוף הערב פנו אליי לא מעט נשים וביקשו לומר שהמילים נגעו בהן וריגשו". המחזה הסוריאליסטי משהו הוא הקסם שמאחורי ערבי השירה הנשית, או בשמם 'קול שירה באישה', שמובילות זה תקופה אביטל-ז'נט קשת ונטלי ארביב-וקנין ב'גלריית המקלט' בירושלים. אביטל ונטלי, שתיהן יוצרות ומשוררות דתיות, יזמו ליין של ערבים לנשים בלבד לאחר שבעצמן התקשו למצוא פורומים המאפשרים להן לקרוא את יצירותיהן במסגרת גדרי ההלכה.
לנשים המגיעות, שכאמור במציאות אחרת ספק אם היו נפגשות, מכנה משותף מרכזי: אהבה בוערת לכתיבת שירה וכמיהה למקום שיאפשר להן להגיש את האומנות שיצרו במרחב נשי צנוע, מכיל ולא שיפוטי.
"כל אישה מוזמנת לבוא לערבים שלנו", אומרת אביטל, "אבל אני בפירוש מציינת מראש שאני לא מקבלת כל חומר. ככה אני מגשרת בין הקבוצות על המתח העלול להיווצר במפגש עם התכנים שכל קבוצה מביאה". כששומעים את סיפור חייה של אביטל מובן איך דווקא היא מצליחה לחבר ולאחד בין קבוצות הנשים. "נולדתי בלוקסמבורג בבית חילוני של אומנות. אבי סופר ואימי בימאית, כך שאפשר לומר שנשמתי אומנות מגיל צעיר.
כשהייתי בת 18 לוהקתי לתפקיד הראשי בסרט נעורים 'מלכת הכיתה'. נבחרתי לשחק לצד דמויות שנחשבו אז כוכבים, כמו אלון אבוטבול. הרגשתי שאני הולכת לעשות את זה בגדול, מתחילה מסלול של שחקנית, אבל הסרט נכשל, ואיתו כל התקוות החלו להתמוטט. זו הייתה נפילה גדולה מאוד".
על אף חוסר ההצלחה שנחלה החליטה אביטל ללכת ללמוד משחק ב'בית צבי', ואת התקופה שם היא מתארת במילים "חוויה אחת גרועה". המפגש עם תחרות ותככים אין-סופיים, כמו שהיא מגדירה זאת, גרמו לה לעצור ולחשב מסלול מחדש. בת 19.5 מצאה עצמה בחו"ל, מחפשת תשובות לשאלות קיומיות ומוצאת אותן לבסוף בעולם היהודי. אביטל חזרה בתשובה, נישאה, והיום היא מנהלת אורח חיים דתי לכל דבר. מהי נקודת ההתחלה של המיזם 'קול שירה באישה'?
"אחרי ההתקרבות לדת לא היה ברור לי לאן אני הולכת מבחינה מקצועית. ראיתי מודעה על לימודי כתיבה בבית אריאלה, ושלחתי אליהם סיפור שלי לדוגמה. הם אהבו אותו, התקבלתי ללימודים, ומשם הכיוון התבהר. הייתה לי סוג של הארה שכתיבה היא התחום שלי. בכתיבה יש משהו עמוק, היא נוגעת במקומות מאוד פנימיים בנפש".
היא החלה לכתוב בלוג על החזרה בתשובה, והוא הפך פופולרי והוביל בהמשך לכתיבת ספר הביכורים שלה, 'לפני ואחרי בבני ברק סיטי'. הוצאת ידיעות אחרונות פרסה את חסותה על הספר, והוא הפך מהר מאוד לרב-מכר. במקביל החלה אביטל לכתוב שירה וחיפשה להשתתף בערבי שירה שבהם תוכל להקריא מיצירותיה. בנקודה זו נתקלה אביטל לראשונה במחסום ההלכה: "התקשיתי למצוא מסגרות צנועות להקריא בהן שירה. התכנים היו קשים לי במסגרות הרגילות, לא צנועים ולא מתאימים, ואז עלה בי הרעיון לערבי שירה נשית למגזר הדתי. "צריך להבין", היא מסבירה, "שבשונה מפרוזה, מי שכותבת שירה ולא הולכת לערבי שירה לא תצליח לפרוץ. בשירה חשוב שתהיה לך קבוצה תומכת, שיכירו אותך. ערבי שירה מאפשרים ליוצרת לצבור קהל.
קשה לפרוץ בדרך אחרת". הערב הראשון שאורגן זכה להצלחה גדולה, ומגוון הנשים שבאו הוביל להבנה שמדובר במיזם פורץ דרך שחייבים להמשיך ולפתח.
מפגש בין עולמות?
"באות נשים בתחילת דרכן בשירה, חרדיות שנפגשות בפעם הראשונה עם משוררות אחרות, עם שירה שרשמו על דפי מחברת, שאין להן פייסבוק. נשים חילוניות שמרגישות נוח יותר להיחשף בפורום של נשים, ושירה לגמרי דורשת חשיפה של הנפש, ולא מעט נשים דתיות-לאומיות. אגב, במגזר הדתי-לאומי אני רואה כישרונות מאוד גדולים. המפגש בין הנשים חם, מרגש, מפרגן ומכיל, וזה הסוד בעצם".
"מה שמיוחד בערבים האלו", משתפת גיתית, שבאה בקביעות למפגשים, "זה באמת המפגש עם מגוון נשים ועם מגוון סגנונות שירה. האווירה אינטימית, ממש משפחתית וחברית, ויש תחושה של קירוב ואחדות. החיבורים שנוצרים שם מרגשים, ולא פעם מצאתי את עצמי דומעת".
בשונה מאביטל, שטוענת כי במגזר החרדי אין קבלה של השירה כתחום עיסוק ויצירה אלא מתייחסים אליה כאל תחביב בלבד, גיתית אומרת כי במגזר הדתי-לאומי הדברים לגמר שונים: "אני לא חוויתי במגזר שלנו חוסר קבלה לכתיבה ולשירה, להפך. עוד בתקופת לימודיי במדרשת עפרה אחד השיעורים הפופולריים היה סדנת כתיבה, ומאז נקרו בדרכי הזדמנויות רבות לכתוב וליצור במגוון מסגרות במגזר שלנו. זה תחום שמאוד מעודדים".
רגע מכונן בדרך
אביטל משתפת שרגע מכונן בדרך היה ההבנה שאת כל הטוב הזה כדאי להוציא לאור בצורה מסודרת: "נועה כהן, שבגלריה שלה נערכים הערבים, רצתה משהו נוסף, והציעה להוציא לאור כתב עת שישלב דיאלוג בין תחומי אומנות. כך הודפס כתב העת 'קול שירה באישה', שמלווה את המפגשים".
עד כה יצאו לאור שני גיליונות, והשלישי, שנושאו הגירה וזהות, עתיד לצאת לקראת חג השבועות. נשים יוצרות שמבקשות להביא את היצירות שלהן לקדמת הבמה במפגש שממוסס דעות קדומות ומייצר קרבה והעצמה נשית תוכלנה בהחלט למצוא בו מקום.
חלום להמשך?
"לפרוץ ברחבי הארץ ועל במות גדולות יותר, לאגד משוררות נבחרות ואיתן להופיע בפסטיבלים לקהל נשי ולהנגיש את השירה האינטימית לקהל. בסופו של דבר יש רצון של מי שכותבת שישמעו אותה ויכירו אותה".
