את הפלאפון הראשון שלי קיבלתי בגיל 18. גיל מאוחר גם במונחים של פעם. במסע לפולין כשכל הבנות סימסו להורים שהכל בסדר ותודה על המכתבים שכתבו, אני עדיין נפניתי לדסק בקבלה כדי לקבל את הפקס מסבא וסבתא שהיה קצר מדי, ועדין – השיב את רוחי.
השתעבדנו. אין לי ספק. נפלנו שבי לתמונות הצבעוניות, לשצף המילים, לקרוסלת הרגש. האפים ודאונים לפי ההמון. ביום שבו קרסה הרשת, הופץ שהאסטרטגיה של אינסטגרם נסמכת על העובדה שנכנסים לאפליקציה, מתבאסים על החיים, על המשקל, על עצמנו – ואז באורך פלא, נכנסים אליה אפילו יותר. הבאסה מושכת אותנו, הדשא של השכן ירוק יותר. ואנחנו ממשיכים, בכוח, לצרוך אותו. נגד ההגיון. מכורים לרגש, יש שיאמרו, תרבות של כלום.
הלוואי והיינו בדור אחר. אני עוד זוכרת איך היינו משחקים בעלים ובקלאס, והאטרקציה הכי גדולה היתה אמת או חובה על בקבוק שאף אחד לא לקח עליו כספי פיקדון. הלוואי והיינו ממשיכים לשלוח מכתב עם בול על מכתביות עם קמצוץ של בושם, הדבר הרומנטי בעולם, הלוואי. אבל אנחנו כבר מזמן לא שם.
השבוע ציינו חמש שנים ללכתו של שמעון פרס, אהבתי אותו נואשות, לא כפוליטיקאי אולי, אבל כאדם. ברמה שאפילו סבתא ע״ה, אחרי שנים של נסיונות שכנוע, אישרה לי בשלב מסוים להנשא לו, על אף הגיל המתקדם ועל אף שלא ידע מי אני (עובדה זניחה לכל הדעות). כשנשאל פעם במה יעסוק דור העתיד, זה שיוולד אחרי השלום, השיב ״דור העתיד יהיה עסוק בביטוי עצמי״.
רגע אחרי שקלטתי שאין רשתות, חיפשתי את הביחד, לעלות ללייב כדי לתת כמה דיבורים של אמת. לצחוק מאיזו מעשיה של רבי נחמן. לדבר קצת על צידקותו של נוח. אבל אין רשתות חברתיות משמעו אין לייבים. אותו כלי ששרת אותנו בכל הסגרים בקורונה בנאמנות איתנה כל כך, שחיבר ביננו כשכולנו הסתופפנו בבתים, נעלם. אז טוב, או רע? בעדנו או נגדנו?
״נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון״ ככה כתב הרב קוק על הדור שלנו. כן, דווקא אלה ששואלים, שמתריסים, שבועטים במוסכמות ומחפשים. קל לומר שהרשת מיותרת, לומר בהינף יד: ״אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי״, אבל זה לא דיון חדש. גם לפני רבי נחמן העלו פעם את הדיון הזה, וכבר אז הוא השיב שהעולם מתקדם אל הטוב. נכון, יש הרבה יותר מידע לסנן, אבל כמאמר הרב קוק – ״אם ישכילו אנשי התוהו לקחת את כוחותיהם הגדולים לדברים חיוביים הם יקדמו את העולם מאוד״.
הדור הזה שלנו, זה שמנסה לגשר על הבדידות, שמחפש ביטוי עצמי בתוך המורכבות, הנפלאה והמשגעת – בעיני, ולא רק, הוא דווקא נהדר.
השתעבדנו. אין לי ספק. נפלנו שבי לתמונות הצבעוניות, לשצף המילים, לקרוסלת הרגש. האפים ודאונים לפי ההמון. ביום שבו קרסה הרשת, הופץ שהאסטרטגיה של אינסטגרם נסמכת על העובדה שנכנסים לאפליקציה, מתבאסים על החיים, על המשקל, על עצמנו – ואז באורך פלא, נכנסים אליה אפילו יותר.
