01
בני ישראל חוצים את הים ביבשה, מסתובבים אחורה ורואים את המצרים נכנסים אחריהם, וטובעים בים שחוזר לאיתנו. המדרש מספר שהמלאכים רצו לשיר וה' לא נתן להם, אולי בגלל שבניו טובעים בים, ואולי כי למצרים הגיע למות מטביעה ולא משירת מלאכים, אבל ללא ספק, ולפי פשט הדברים, כשמרים הנביאה פותחת בשירה, וכל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות, אין שמחה גדולה מזאת. זה הרגע שבו אומרים תודה למי שברא את העולם, הוציא אותנו מעבדות לחרות, והרג את האויבים המרים שלא יוכלו להמשיך לרדוף אחרינו להורגנו.
02
באיכה רבה פתיחתא ל' מסופר על ארבעה מלכים: דוד, אסא, יהושפט וחזקיהו. כל אחד מהם ביקש מהקב"ה דרגה אחרת של סיוע במלחמה מול אויביו, ולכולם נענה הקב"ה. דוד המלך ביקש "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", אסא ביקש רק לרדוף את האוייבים והקב"ה יהרגם, יהושפט ששר שירה והקב"ה נלחם בשבילו, וחזקיהו ביקש שהקב"ה יתחיל את המלחמה ויסיים אותה. ובכל הפעמים עם ישראל שמח על השמדת האויב שמחה גדולה.
03
אחרי שנסיים את המלחמה מול איראן, אפשר בהחלט לצאת עם תופים וממתקים לרחובה של עיר. אם לא היינו חוששים שלא נצליח לעבור בדלת מכמות הממתקים, היינו צריכים לחלק דברי מתיקה על כל מפקד אויב שחיסלנו בעזה, לבנון ואיראן, אבל בסוף גם מומלץ לעבור בדלת. אז אפשר להסתפק בשירה, בטוח שזה גם מוצלח.
04
השבוע עלה חוק עונש מוות למחבלים לקריאות שנייה ושלישית. הגענו לשלב המכריע לפני כניסת החוק לספר החוקים. אני כותבת את השורות האלה לפני יום ההצבעה, אבל כבר עכשיו אפשר לומר שהיום שבו נוציא מחבל אכזר להורג יהיה יום של שמחה וריקודים, יום של ביעור הרע מהעולם והשמדת אויב של עם ישראל. מתנגדי החוק מעלים איזו איזו טענה מגוחכת הגורסת שחוק עונש מוות מגוחך כי המחבלים רוצים למות. באופן לא מפליא, כל מי שטוען כך לא בדק את זה מעולם, אבל אם הוא היה טורח, הוא היה מגלה שיש בבתי הכלא אלפי מחבלים. אם כולם תכננו למות, ובכן, רובם היו מתים בעוד ניסיון פיגוע על מי שבא לעצור אותם. אבל 95% מהמחבלים לא רוצים למות. כשהם יצאו לרצוח הם בנו על בית מלון ישראלי ושחרור מוקדם הביתה באיזו עסקה. ועכשיו, עם עונש מוות, הם כבר יבינו שפגיעה ביהודי גומרת גם את הסיפור שלהם. וזה חשוב לחיים של כולנו. אם זה יהיה אפשרי, אני גם אתנדב להעלות מחבל לגרדום. כי הגיע הזמן שבכל העולם יבינו – דם יהודי יקר יקר.
05
גם עכשיו המחבלים כבר מרגישים שהחוזה הזה של לרצוח-יהודי-לבלות -קצת-בכלא- ולהשתחרר, הופר, כי היום ממש גרוע בכלא הזה של המג'נון, אפילו תואר כבר לא מקבלים שם. בטלגרם הם כבר מעדכנים זה את זה שיפסיקו לשכנע לעשות פיגועים, כי מי רוצה בכלל להיכנס לכלא. ועדיין חייבים עונש מוות, שאם הם ייכנסו לכלא, הם לא יצאו ממנו בחיים.
06
ביום הראשון של פסח נקרא בהפטרה על יהושע, שראה איש ביריחו ושאל אותו: "הלנו אתה אם לצרינו?".
בסופו של דבר זאת השאלה החשובה. מי שלצרינו יכול להמציא המון תירוצים וטיעונים שנשמעים מלומדים מאד בשאלה למה עדיף לא להרוג מחבלים, למה עדיף לא לחסל את ראשיהם, למה עדיף לנהל את הסכסוך ולא להכריע, ועוד ועוד. הטענות יכולות להשמע מאד מלומדות. אבל הכל תירוצים. מי שלצרינו – עדיף שישאר הכי רחוק שאפשר. בטח שלא בערוצי טלוויזיה, שמנסים להחליש, לפגוע ולמרמר את עם ישראל מניצחון ושמחה ברגעים היסטוריים.
ברגעים היסטוריים צריך לדעת לשיר. להודות לה' ולראות את גודל הרגע. גם אם ה' נלחם לנו – אנחנו לא נחריש.
זהו היום תפקידה של התקשורת. וזהו תפקידן של הנשים היוצאות במחולות.
07
כשהאיש שעומד מול יהושע עונה שהוא שר צבא ה', יהושע יודע שהקב"ה איתו בכיבוש הארץ. ברור לי ששר צבא ה' איתנו בשנתיים וחצי האחרונות, והוא איתנו במלחמות, ושהקב"ה שלח עוד מלאכים להכניס חסדים בתוך הדין והמלחמה, ועדיין הקב"ה יכול הכל, אז הלוואי שבלי הרוגים ובלי פצועים בגוף או בנפש. אנחנו רוצים גאולה ניסית, כשכולם בריאים ושלמים ואחד מאיתנו רודף אלף ושניים מניסים רבבה.
שירו לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים. ■
