אז איך היה הצום? ואיך ככה עוברים שלושת השבועות? תקופה מעצבנת, נכון… ותכף ט באב, תשתו המון, חם היום! ואיזה יום מעצבן זה צום נכון? אין מה לעשות. גם אם אתה לא סובל, אתה רק מחכה שיצא כבר ושנוכל לשבת לקפה של הבוקר בשמונה בערב, אבל העיקר הקפה.
אז אף אחד לא אוהב צום. חלק מהסיבות הטכניות, אבל יש גם סיבות נפשיות – קצת קשה לצום כשהלב שלנו לא מבין עד הסוף מה הקטע ועד מתי? וזאת באמת הבעיה הכי גדולה שמדברים עליה בכל מקום: קשה לחבר את הלב שלנו למשהו שאנחנו בכלל לא מכירים, וכמה זה אירוני כי ירושלים היא לב, והלבבות הללו לא נפגשים.
אבל יש דרכים לעורר את הלב – בדרך כלל בצומות אני עושה סיבוב בשערי הר הבית מבחוץ, אישי כזה, עם עצמי. יש עניין גדול בסיבוב שערים, להכיר ולהקיף את המקום הכי קדוש בעולם. לאמוד אותו, להתבונן בו. לפעמים אני מרגישה שדי כמה אפשר, בסוף בשבילי רוב השערים האלו זה חלק מהרחובות של השכונה, מה הקטע להתפלל דווקא כאן? אבל הרבה פעמים כשאני מגיעה לשער כלשהו ואיזה חאג' מסתכל עליי במבט זועם וצועק: "אני לא מבין למה אתם באים למסגדים שלנו, לכו לכותל שלכם..", אני מבינה כמה הסיבוב הזה חשוב לנו במאבק על קודשי ישראל וכמה צריך להתמיד בזה ולהגיע. אבל גם זה נשאר בפן הטכני של העניין. של מי הר הבית? שלנו? שלהם? מה נעשה עם המסגד? ורגע את לא יכולה להתעלם מזה שיש כאן משהו כמו שני מיליון ערבים…
דוד המלך כתב: "סובו ציון והקיפוה, ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה…" ואני חשבתי מעט על המילים "שיתו לבכם" – צריך כאן לב גדול, וצריך לבוא מוכנים כדי לפתוח אותו. אבל איך זה יקרה? יש מצב שאוטומטית, ברגע שעושים את הסיבוב הזה ורואים את הר הבית מכל הפוזות והזוויות האפשריות, ובכל מקום הוא פשוט מחולל ואויבי ישראל דורכים בו ברגל גסה, בלי שום יראת כבוד או יראת חטא למקום שבשבילנו הוא הכי קדוש בעולם, וכדי להגיע אליו צריך כל כך הרבה הכנות והרוב בכלל נמנעים מרוב קדושה, ואצלם פשוט יוצאים ונכנסים בלי שום הכנה, ובכל השערים כשמגיע יהודי ונעמד להתפלל השוטרים ישר מזדקפים אבל כשעוברים כל כך הרבה ערבים זה לא מוזר לאף שוטר ולא צריך לבדוק אף אחד כי אצלם זה טבעי, ואצלנו לא. אז ברגע שמסתובבים סביב השערים האלו מבינים המון ואי אפשר שהלב לא יתעורר ויזעק זעקה גדולה על מה היינו ועל מה אנו היום.
יש לי, אולי גם לכם, מעט התנגדות לתחושת האבל שאנחנו צריכים לחוש בימים האלו, אצלי הדבר הזה מוטל על כתפיי ואין מה לשבת לבכות, פשוט צריך להתחיל לבנות. "פסגו ארמנותיה" – ברגע ששמנו לב ליופי ולעוצמה שיש לירושלים, פשוט באופן טבעי צריך להמשיך ולפאר את העיר, כדרישת דוד המלך. אבל האמת שזה לא משנה איך אתם בתפיסת הגאולה, אם מבינים לעומק את המשמעות של מה שאיבדנו ואיפה אנחנו היום מול זה, אז שמים את הלב ומתאבלים, ומבינים על מה בכלל צמים. אז המלצה חמה שלי: זאת התקופה המוגדרת בשנה להתאבל על חורבן הבית ואם תבואו לשערי הר הבית אני כמעט בטוחה שתקבלו לב גדול שיישבר, כי זה כואב ברגע שרואים ומבינים. ואז אתם משם תקחו את זה לאיפה שאתם מבינים איך עושים גאולה, אולי זה יהיה בדרך שאני רוצה וישר תעלו להר הבית, ומצב גדול שלא, אבל לפחות זה יהיה עם לב גדול, וכשיש לב אי אפשר לשקר ואי אפשר לטעות, פשוט נרצה לעשות כל מה שאפשר ולהביא גאולה.
