על אף שישנם שלושת הרגלים ראו חז"ל צורך לעשות מועדים מיוחדים על מנת לתת דגש לדברים חשובים למהלך חיינו. כנגד כל רגל קבעו מועד מיוחד עם הדגשה חשובה לדורות, חנוכה הוא כנגד סוכות והוא חל בדיוק שבעים יום לאחר סוכות. הדגש המיוחד בחנוכה הוא הניצחון של מעטים מול רבים או בשפה יותר מעמיקה ניצחונו של בית המדרש המיושם בשטח על פני תרבות יוון המסלפת.
דגש זה אנו רואים בתפילת 'על הניסים'שאנו מוסיפים בימי החנוכה, בה מוזכר עיקרו של חנוכה ולא מוזכר כלל נס פך השמן.
אך מה ראו חז"ל לתת את הדגש על נס שהוא לכאורה שולי במהלך חייהם של היהודים וניסים כגון אלו מתרחשים פעמים רבות?
מה גם שכשנכנסו חשמונאים למקדש וראו ואת המקדש מחולל יכולים היו להדליק בשמן טמא, שהרי 'טומאה הותרה בציבור' ומה ראה הקב"ה שנהג עימם 'מהדרין מן המהדרין' שהביא להם נס של פך שמן טהור?
בעבר שמעתי בנושא שיחה מאלפת של ראש ישיבת מיר, הרב חיים שמואלביץ זצוק"ל, שהסביר זאת על פי דברי המהר"ל. להבהרת הנושא השתמש הרב שמואלביץ במשל.
יהודי שירת את אביו החולה, שהיה משותק בחצי פלג גופו וכח הדיבור ניטל ממנו, בנאמנות רבה. מדי פעם הבן היה שואל את אביו אם טוב לו אצלו, ואם ישנם דברים שצהבן ריך לשפר. האב, כמובן לא יוכל היה לענות. יום אחד נשבר הבן ואמר: 'אבא אני כבר לא יכול יותר, תגיד לי איך אתה מרגיש אצלי?'. האב קם קלות מן כסא הגלגלים ונשק נשיקה חמה לבנו, הבן הזיל דמעה אך הבין ברורות את המסר: אבא מרוצה.
במהלך מלכות בית חשמונאי היו וויכוחים ודיונים שונים, היו מלחמות פנימיות ו'השמאל' התנגד נחרצות למלחמת הקודש של יהודה המכבי ומשפחתו.
יהודה המכבי התגבר וריכז את המעוניינים, ולחם את מלחמת ה' וכעבור שלוש שנים נכנס למקדש וטיהרו. אז, אחרי כל הקשיים נתן הקב"ה נשיקה למכבים ומצאו פך שמן חתום בחותמו של הכהן הגדול.
חז"ל לקחו נשיקה זו והציבו אותה כנס שמבטא את ניצחון המכבים כדי שנזכור שהכל מן השמים.
גם אנחנו, במהלך חיינו כעובדי ה', צריכים לזכור שגם אם הדבר לפעמים מורכב וקשה, לפעמים הקב"ה יעניק לנו נשיקה המאשרת את דרכנו. צריך לזכור שיש לכוון את עינינו הרוחניות מול עינינו הגשמיות כדי לראות נשיקה זו עין בעין
