״נמאס לי״, התחילה עינת לבכות.
״ממה נמאס לך?״, שאלתי אותה.
״מעצמי״ ענתה.
״מה את מרגישה?״, שאלתי.
״אני מרגישה שנמאס לי כבר, אני לא באמת מסוגלת להתמודד עם המציאות הזו. אני מרגישה שכל הזמן חייב לקרות משהו חדש, אני חייבת שתהיה איזו סדרה חדשה בטלוויזיה, שיהיו לי עוד עוקבים שיעשו לי לייקים ברשתות החברתיות, עוד טיסה לחו״ל, כל הזמן לצאת לבלות, אני לא מסוגלת להיות לבד, אני מרגישה שאני לא מסוגלת להחזיק רגע אחד שקט במציאות הזו….״, בכתה.
״עינת, את לא סתם בורחת. את פשוט לא מוכנה להישאר לבד עם המציאות שלך. הרגע הזה מהווה האיום הכי גדול על החיים שלך. את לא מוכנה להישאר לבד עם המציאות הזאת ומתוך זה פיתחת במהלך חייך מנגנוני הגנה שמשרתים את הבריחה מעצמך״.
״אני לא מצליחה להרגיש שום נחת מהמציאות שלי״, הגיבה בייאוש.
תחושת נוכחות אלוקית
״אני יכולה לנסות לעזור לך להבין את העניין ולאט לאט נתחיל להוריד את התובנות האלה ליישום. התפקיד של ההורים בחייו של הילד הוא לתת לו תחושת נוכחות מלאה, הוא צריך להרגיש מוכל ולכן הוא כל כך זקוק לתשומת לב ואהבה. החוויה הזו מההורים שלו מייצרת לו חווית נוכחות אלוקית אשר עוזרת לו בחייו הבוגרים לחוות חווית נוכחות אלוקית בלעדיהם. לכן חשוב מאוד שכשהילד מתמודד עם קושי או אתגר כזה או אחר, לא כדאי לרוץ ולפתור לו את הבעיה אלא פשוט מאוד להיות נוכחים איתו. הנוכחות הזאת נותנת לילד תחושת קיום מאוד משמעותית.
״עינת, במקרה שלך, באמת ההורים שלך נתנו לך הכל, אבל, הם לא הצליחו לתת לך את חווית הנוכחות הכל כך משמעותית הזו ונותרת עם חיסרון עמוק בנפש. כאשר יש מצב שבו המציאות לא בדיוק כפי שאת מצפה נוצר אצלך אי שקט וחוסר יכולת להכיל את התסכול שבכך ואת חוסר האונים שלך מול מציאויות שלא ניתנות לשינוי.
״על מנת להצליח לשרוד בעולם שבו מגיל כל כך צעיר חווית בדידות ואפילו תלישות וחוסר שייכות, בשל כך, הפכו החברים, הסרטים, הרשתות חברתיות ואפילו הציונים הגבוהים בבית הספר למנגנוני הגנה שעזרו לך להתמודד עם החיים. כשגדלת, מנגנוני ההגנה האלה לא הספיקו והיית צריכה לשכלל אותם, כך הם הפכו להיות נוקשים מאוד וחלקם הפכו להתמכרויות.
״אני אשתמש במילה שיכולה לעורר התנגדות, אבל חשוב שתביני למה הכוונה.אני רוצה שתראי שהמנגנונים האלה יצרו לך בנפש חוויה כמעט אלימה״.
״אלימה?״, שאלה בתדהמה.
״בגלל שהמנגנונים הללו בעצם ׳מכריחים׳ את המציאות להיות אחרת. כדי שכבר תפסק תחושת הריק הזו או הבדידות, שכל כך קשה לך להכיל, הם מגיעים ומייצרים סוג של הקלה על הכאב הזה״.
״כן, אבל זה לא עוזר לי בכלל, אני מרגישה במערבולת שחוזרת על עצמה כל הזמן״.
״נכון, כי זה רק כדור הרגעה זמני, מעין אקמול שההשפעה שלו חולפת מהר מאוד״.
״זה הכל בגלל הילדות הטראומטית שחוויתי. אני לא מצליחה להפטר ממנגנוני ההגנה האלה. אני רוצה כבר לפתור את כל הטראומה הזו״, אמרה מיואשת.
״את צריכה להבין קודם מה יצר לך את הטראומה העוצמתית הזאת״, עניתי לה.
״אני יודעת מה יצר את הטראומה, כל מה שקרה לי אז…״.
״לא בדיוק. יותר מדויק לומר שמה שיצר לך את הטראומה זו הדרך בה חווית את האירוע הטראומתי. את הרגשת שאת עוברת את זה לבד, הקרקע נשמטה ממך נוצר ניתוק מעצמך, מהזולת ומאלוקים״.
״את צודקת, אני באמת הרגשתי זרה בעולם הזה, הרגשתי שאני לא באמת מתחברת, הרגשתי מפוצלת בין איך אני נראית מבחוץ למה שבאמת קורה לי בפנים״, אמרה.
לחזור בתשובה?
״אז מה הפתרון? אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה״, ענתה.
״מילה אחת לפתרון הטראומה: תשובה״.
״תשובה? אני כבר דתייה״, אמרה בפליאה.
״כן, אבל זו לא חזרה בתשובה כמו שאת מדמיינת. תשובה: ׳לשוב חזרה למקום שבו נוצר הניתוק׳. אבל לא סתם לחזור לשם, אלא לחזור לשם אבל הפעם עם נוכחות שמחברת בחזרה את כל המקומות האלה, חזרה לילדה הקטנה שהיתה שם לבדה. בשלב הראשון חשוב להבין שמצב כזה הוא סוג של חווית פיצול בנפש. יותר בפשטות: יש לך ילדה קטנה בנפש שנחקקה מתקופת הטראומה ויש לך את האישה שאת היום. הילדה הקטנה הזאת נמצאת תמיד בתקשורת איתך. מה שעשית עד היום, כל פעם שנתקלת במצוקה – בעצם זו היתה הילדה הקטנה שבתוכך. היא הייתה מטפסת אלייך עד למעלה מספרת לך שהיא מרגישה כאב, בדידות ופחד. את, כתגובה לכך, מייד הפעלת את מנגנוני ההגנה המוכרים לך. מה קורה כתוצאה מכך? יוצא שאת מופעלת ותגובתית בכל פעם שאת חווה מצוקה והילדה הקטנה הזאת מפעילה אותך״.
״אבל למה היא מפעילה אותי?״.
״כי את עדיין לא הגעת למצב החשוב והמשמעותי כל כך שאת תהיי מיכל עבור הילדה הקטנה שבך.
את צריכה לדעת להכיל אותה באותו האופן כמו שאת יודעת להכיל את הילד הקטן שלך בבית. לא לאפשר לה להיות המפעילה שלך. כמו שבהורות אנחנו לומדים להחזיק את המהות של הילדים שלנו, אנחנו לא אמורים לתת להם להשתלט עלינו ואנחנו לא נסחפים אחריהם, אלא מכילים אותם״.
״בעצם, את אומרת שאני צריכה להיות אמא לילדה שבי?״.
״כן, את כבר יודעת להיות אמא, אז יש לך את הכלים לתקן את המקום הזה. עד היום פשוט לא הבנת שיש לך את האפשרות להיות האמא של הילדה שבך. עד עכשיו זו כאילו הייתה אותה פעולה של ההשתלטות שלה עלייך. היית בעצם נגררת אחרי המצוקה של הילדה הקטנה שבך. זו לא באמת הייתה מצוקה אמיתית שלך, אבל לא יכולת להבחין בזה.
״הילדה שבך במצוקה, אז מייד את מנסה לפתור לה את המצוקה. את חייבת להבין, כל הדבר הזה מתיישב על אותה תנועה שבה אנשים מתמכרים למאכלים, ספורט, הרפתקאות, סמים, אלכוהול וכל שאר ההתמכרויות ואת מכירה אותם טוב מאוד. הרבה פעמים אני יכולה לדעת לפי עוצמת ההתמכרות וההתמודדות של המטופל מה מידת חוסר הנוכחות שקיבל מהוריו וכמה הוא הצליח או לא הצליח לתקן את המקום הזה״. ״אני לא מבין מה הבעיה? מה זה קשור בכלל? איתה אני בונה את הקשר הזוגי ובשביל הכיף והריגושים אני הולך לעשות סנפלינג עם חברים״, החזיר ישי.
״כי פשוט אני משעממת אותו ולא מרגשת אותו מספיק, אז הוא צריך ריגושים אחרים…״, אמרה נרקיס בעלבון.
״למה את לא אומרת לו שאת לא מסכימה?״, שאלתי.
״נראה לך? כל הנשים של החברים שלו מפרגנות להם, אפילו מוכנות שיסעו לטיולי סנפלינג של שבועיים, נראה לך שרק אני אצא האישה הרעה הזו? שלא מפרגנת לבעלה?״.
״אולי את רעה בזה שאת לא מתעקשת להילחם עליו?״, שאלתי אותה ושניהם השתתקו והיו בהלם.
״אסביר לכם, עברתם תהליך כל כך ארוך וקשה שבו למדתם איך צריך לתפוס נכון קשר זוגי. כל אחד מכם למד להנות מלתת ולהשקיע בשני…״.
״וזה לא מספיק?״, קטע אותי ישי.
״אתם בדיוק בדרך להגיע לרובד פנימי עמוק יותר שצריך להיוולד בכם״.
״איזה?״,שאלה נרקיס בסקרנות.
״קשר שיש בו עבודה מעשית שעוברת רק דרך השכל, הוא קשר מאוד קר ומנותק. על מנת שקשר יהיה בחיבור מלא, הוא חייב לעבור גם דרך הרגש. זו המטרה שלכם עכשיו, להרגיש איך כל אחד מכם מתחיל להנות מזה שהשני מתרגש מהקשר ועצם התחושה הזו, תעמיקאת הקשר בינכם למקום פנימי יותר״. עניתי.
״אבל אמרת לנו להשקיע הרבה בלחשוב על הקשר, לתת ולהעניק….״, אמר ישי.
״נכון. ואני חייבת לציין שאתם באמת מטופלים מצטיינים. עשיתם עבודה טובה שמשרתת שלב משמעותי בתהליך. תיקון המחשבה הזוגית – הוא רובד שהיה חשוב מאוד שתתחילו להזיז את עצמכם בצורה נכונה אחד לקראת השני. הרובד הפנימי שצריך לטפל בו, הוא הרגש. הרגש מזיז את הפנימיות שלכם וממלא אתכם בחיות. המנוע של הקשר. הביטוי הגופני בדרך כלל מבטא את ההתרגשות. קשר ברמה של מחשבה או מעשים בלבד לא מספיק, כיוון שתרגישו שזה חיצוני ולא מבטא אתכם. הרגש מבטא את האדם עצמו.
לעומת זאת, מחשבה היא החלטה של האדם ולא דווקא משהו שהאישיות שלו מזוהה איתו.
אתם צריכים להבליט ולשים לב שאתם זקוקים אחד לשני ולא רק משקיעים זה בזה״.
״ועכשיו בואו נוריד את הדברים לפרקטיקה. אני אסביר לך מה מרגישה נרקיס. היא מרגישה שאתם עובדים הרבה מהשכל, חושבים ועושים אחד למען השני, אתם מבינים שזה מאוד חשוב על מנת שהקשר יתפתח ויבנה ואתם צודקים. אבל, נרקיס מרגישה שחסר לכם רגש בכל העבודה הזו שלכם״.
״אבל איך זה קשור לבעיה שהעלינו מקודם?״, שאל בתסכול ישי.
״כשחיפשתם קשר, כשהכרתם, חיפשתם בדיוק את התחושה הזו שאתם זקוקים זה לזה. נרקיס מרגישה שאתה מצליח למצוא ריגושים בסנפלינג שאתה לא מצליח למצוא אותם היום בתוך הקשר״.
״לא הבנתי, לא יכול להיות לי תחביבים שהם רק שלי?״, שאל בכעס
״לכל אחד יכול להיות כל מיני תחביבים או עיסוקים שגורמים לו לריגוש, אבל אם הדבר מוביל לתחושה שנרקיס מרגישה, שאתה לא זקוק לה על מנת להתרגש, אז יהיה יותר נכון לוותר על התחביב הזה. אם את המקום של הריגוש הזה שתופס הסנפלינג תמלא בריגוש כלפי נרקיס, אם תוכל לחוש שהיא באמת חסרה לך.״.
״אבל אני עושה סנפלינג פעם בחודש״, קטע אותי חצי כועס חצי מיואש.
״זה לא משנה מה התדירות שבה אתה עושה את התחביב, אלא מה רמת החיות שאתה מקבל מזה. אם תחושת החיות שאתה מקבל מהסנפלינג, נותנת לה תחושה שאתה לא כל כך זקוק לריגוש בקשר שלכם והחיים שלך מלאים גם בלעדיה זו בעיה״.
״אגיד משהו שסביר להניח יעצבן אותך. חלק גדול מההשקעה בקשר, זה עזיבת העיסוקים החיצוניים לטובת העמקת תחושת הקשר. זה סוג של ביטוי עצמי וביטוי לקשר שהעיסוקים החיצוניים הם לא אלו שממלאים אותך אלא אך ורק הקשר הטוב שאתה בונה עם נרקיס״. ■
הטור נכתב בשיתוף עם אישי היקר, בהשראת המאמר המרתק של הרב יצחק שפירא: ״השמחה במעונו״
מייל: hanna.tipul@gmail.com
